החשש הוא שהקוראים יתעקשו לגלות את האמת

(תום פסח)

לפני שנים למדתי סוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ושמתי לב להבדל משמעותי בין השיעורים שעסקו במגדר לבין השיעורים האחרים. בשיעור על תיאוריות סוציולוגיות קלאסיות, למשל, ההנחה היתה שהמרצה הוא בעל ידע בנושא, ומשום כך הוא מרצה: הוא מסכם עבורנו עשרות שנות מחקר של הוגים שונים, ואילו אנחנו התלמידים שבאנו ללמוד ממנו. בשיעורים על מגדר הדינמיקה היתה לעתים שונה: על אף שהמרצה תימצתה גם היא מסורת של עשרות שנות מחקר בתחום, תמיד נמצאו גבר או שניים שכל העניין לא נראה להם. האם באמת יש אפליה? האם באמת יש הטרדה מינית? הנה, עכשיו גברים הצטרפו לדיון ולכן הפעם אפשר לערוך אותו ברצינות, מן ההתחלה, ולהעריך סוף סוף את המחקר הקיים על פי ההיגיון. כל הידע שנצבר עד היום הוא מעין מתאבן לפני המנה העיקרית – דעתם.

נזכרתי בדינמיקה הזאת השבוע כשקראתי שוב כתבה של עופר אדרת בנושא פרשת ילדי תימן, שוב בעמוד הראשי של “הארץ”. בעוד שכתב לענייני מדע אמור להביא מדבריהם של מדענים, וכתבה על ספרות תצטט חוקרי ספרות, אדרת מדלג בקלילות על פני הידע שאספו פעילים בעמל רב בנושא. הוא איננו מזכיר במילה אחת את קיומן של עמותות כמו “עמרם” ו”אחים וקיימים”, ואת מאות העדויות שהועלו לרשת בנושא.

אדרת ראיין את את ח’, יוצאת גרמניה ששימשה אז אחות בבית החולים לילדים בראש העין, והיא מוסרת ש”היה הרבה הרבה בלגן, היה בלבול בשמות”. ח’ “מרגישה שלכל הפחות השתדלו להחזיר את הילדים להורים. לא תמיד הצליחו”. הכתב לא מטיל בדל ספק בדבריה של מי שחשודה במעורבות בסחר בתינוקות. הוא לא מעמת בין דבריה לעדויות ההורים, אלא משתמש בטענותיה כחיזוק למסקנות השנויות במחלוקת של ועדת החקירה הממלכתית, לפיהן הילדים נעלמו מחמת “בלבול”. וכך, כתב שככל הנראה איננו ממוצא תימני משתמש בדבריה של אחות אשכנזייה כדי לחזק את דברי ועדת החקירה הממלכתית שהתעלמה מדבריהם של הורים רבים. לעומת זאת, אדרת בחר שלא להתייחס, אפילו לא ברמז, ל-11 עדויות על חטיפות ונסיונות חטיפה ממש באותו בית חולים, שנמצאות באתר של עמר״ם.

בסיום הכתבה אדרת מרגיע את קוראיו: “ייתכן גם כי התשובה מסתתרת באחד הארכיונים ברחבי הארץ, אך ייתכן כי לעולם לא תיוודע”. בניגוד לעיתונאות חוקרת, הלהוטה לחשוף את האמת, פה החשש הוא שהקוראים יתעקשו מדי לגלות אותה. אפשר, כמובן, שהעדויות הרבות שנאספו מידי המשפחות התימניות והאחרות היו יכולות לסייע לאדרת למצוא את התשובה לתעלומה. אך לא הכתב ולא עורכיו הרגישו שיש צורך להתייחס אליהן.

לקריאה נוספת על פרשת ילדי תימן