ככלל, ההפגנות המשותפות לערבים וליהודים נגד המלחמה מניחות את ההנחה הפוליטית שהרוב היהודי בישראל אינו מניח והוא שכוחה הצבאי העדיף של ישראל ברור לכול, ואין צורך להפגין אותו שוב ושוב, ובטח שלא בעוצמה כה הרסנית כמו שראינו עד כה במלחמת לבנון השנייה וב”מבצע” הנוכחי. מן הראוי להשתמש בו למטרות הגנה, אבל המתקפה בעזה אינה הגנה אלא פעולה שנועדה להשפיל, להרוס, לחסל ולכפות. היא לא נועדה לייצר פרטנר למשא ומתן, אלא לכפות על הצד הפלסטיני את הייצוג הנוח לישראל. כמו כן, ברור למפגינים שהסכסוך לא ייפתר דרך הרתעה של הצד הפלסטיני שכן לעם הפלסטיני לא נותר עוד הרבה מה לאבד והפחד מישראל הוא כבר גדול ממילא. כמו כן, ברור שכשהחיים אינם חיים, גם המוות הוא כבר לא ממש מוות. לכן, דומה שההפגנה החוזרת ונשנית והמחריפה מעת לעת של הכוח הצבאי הישראלי מנימוקי הרתעה מלמדת בעיקר על תחושת חוסר הביטחון של מרבית היהודים בישראל. הרוב היהודי בישראל אינו מסתפק בידיעה המובנת מאליה שצבאו הוא חזק לאין שיעור מכל כוח שעומד מולו כיום והוא זקוק מפעם לפעם להפגנת כוח. למעשה, רוב זה אפילו לא בוטח בכושר השיפוט שלו עצמו שכן הוא יודע ידיעה מוצקה וברורה שצבאו חזק עד מאד, אבל אין לו די בידיעה זו. הוא זקוק מעת לעת לאישור מאחרים על כוחו, ובאופן מעניין הוא זקוק לכך דווקא מאויביו. הוא זקוק כמו אוויר לנשימה שאויביו יכירו בכוחו ויודו בכך בפה מלא. שום דבר פחות מזה לא יספיק. יתירה מזאת, רוב זה חי תחת הצל המאיים של אובדן היותו רוב, מה שקרוי בשפה מדעית גזענית – “האיום הדמוגראפי”. תחושות חוסר האונים וחוסר הביטחון נראות כאבסורדיות על רקע הכוח העצום שישראל מחזיקה בו ומפעילה את חלקו כעת בעזה, אבל למעשה בדיוק תחושות אלו של חוסר בטחון וחוסר אונים מולידות את הצורך בעוצמה מופרזת.
החולשה המנטאלית של מנהיגי ישראל וחוסר האונים שבו הם מצויים כמו גם רבים מאזרחיה היהודים של ישראל גורמים להם לראות בכל המתנגדים למתקפה כמי שכובל את ידיהם לחלוטין ותובע מהם להשלים עם האלימות הפושעת של החמא”ס שמופנית נגד אזרחי המדינה. במציאות כזו, כאשר ערבים ישראלים מפגינים נגד המתקפה עם יהודים, הם מחליקים במהירות בצינור המשומן מראש בתודעה היהודית הישראלית אל עבר הקטגוריה של “גיס חמישי” והיהודים המפגינים מוגדרים כבוגדים. כולם תומכי חמא”ס. אין אפשרות בתודעת הזרם המרכזי הישראלי-יהודי אלא להיות מתנגד לחמא”ס שתומך ב”מבצע” לחיסולו או תומך חמא”ס. אין מקום בתודעה כזו למי שרואה במעשי חמא”ס פשע מלחמה וכך גם במעשיה של ישראל, אם כי בקנה מידה עצום יותר. אין מקום בתודעה כזו להבנה של חלקה של ישראל ביצירת החמא”ס והתמיכה הפופולארית בו.
אפילו אם מקבלים את ההיגיון היהודי-ישראלי ולפיו החמא”ס משתמשים באזרחים פלסטינים כמגן חי (מה שנראה מגוחך לנוכח העובדה שרצועת עזה היא מהמקומות הצפופים בעולם, ומה שנראה כצביעות לנוכח כוחה הצבאי העדיף של ישראל והעובדה שמרכז הצבא שלה – הקריה – נמצא בלב תל אביב), הרי שהקורבנות העיקריים של מתקפה זו הם האזרחים הפלסטינים ולא האזרחים הישראלים. האזרחים הפלסטינים נפגעים בגופם (באלפיהם) וברכושם (במאות אלפיהם) על ידי ישראל, מנוצלים על ידי החמא”ס ונחסמים על ידי מצרים. כולם פוגעים בהם. אין להם לאן לברוח אלא מאתר הפצצה אחד למשנהו. הם לא יכולים לצאת מהרצועה. אין להם היכן להתחבא. אין להם מקלטים. אין רשות מדינית וחברתית שיכולה לדאוג להם כי ישראל הרסה את הרשות הפלסטינית של הפת”ח ב”מבצע” הקודם והרסה את שלטון החמא”ס ב”מבצע” הנוכחי. חסרים להם אוכל, חשמל, מים, טיפול רפואי, ומה לא. לעומת זאת, האזרחים הישראלים של דרום הארץ, שאף הם קורבנות של פשעי מלחמה, סובלים מהפגזה יומיומית של רקטות שמיעוטן פוגע באנשים וברכוש ומותיר פצועים, הרוגים ובעיקר חרדים. אולם, להם יש מקלטים (אם הם לא בדואים) ואספקה של כל הדברים הנחוצים ויותר מכך. הם יכולים לברוח לצפון הארץ ואף לצאת לחו”ל (אם יש להם כסף כמובן). הם אזרחי מדינה חזקה מאד. על אף פערים עצומים אלה בין מציאות חייהם של תושבי דרום הארץ לבין מציאות חייהם של תושבי רצועת עזה, תומכי המתקפה משתמשים בלשון מוסרית כדי להגן על עמדתם. באופן אבסורדי, הם מאשימים באטימות את אלה שמזועזעים מהסבל הנורא של אזרחי עזה הפלסטינים ולא מתעלמים מהסבל של תושבי דרום הארץ היהודים והערבים. מי שמכיר בסבל של שני הצדדים הוא אטום. לשיטתם, יהודי רגיש הוא זה שמתעלם מהסבל של תושבי עזה ומתייחס אך ורק לזה של תושבי דרום ישראל. כך, בעיניהם רגישות לקורבנות העיקריים היא אטימות, והתעלמות מהקורבנות העיקריים היא רגישות.
מאז תחילת המתקפה התקיימו הרבה מאד אירועי מחאה ואבל ביפו. לאחר הפגנה ראשונה ביפו שבסופה היו אירועים אלימים של פרחחים ונבלמו במהירות על ידי המשטרה, זומנו רבים מהמנהיגים המקומיים לחקירה על לא עוול בכפם כדי להזהירם ולהפחידם. זאת, במקום פשוט להעמיד לדין את העבריינים ועל אף שמנהיגי ההפגנה התאמצו כדי למנוע את האלימות. התוצאה היתה שבפעם השנייה שהתקיימה הפגנה ביפו, המוני שוטרים, מג”בניקים ויס”מניקים הקיפו את ההפגנה וצרו עליה. מאז, מזה שבוע מקיימים פעילים מקומיים ואורחים, יהודים וערבים, גברים ונשים מדי יום בשעות הערב המוקדמות משמרת אבל שקטה עם נרות ולפידים ולעתים גם תהלוכות אבל שקטות עם נרות ביפו. אין קריאת סיסמאות, מעט שלטים, כמה תמונות, הרבה שקט, הרבה אבל.
למרות זאת, ארנון גלעדי, חבר מועצת העירייה וסגן ראש העירייה לשעבר מפיץ שקרים ומסית לאלימות נוספת. אין זו הפעם הראשונה שאדון גלעדי מסית נגד ערבים. בעוד המנהיגות הערבית ביפו פועלת על פי חוק ומממשת את הדמוקרטיה הישראלית ולמעשה מגינה על הדמוקרטיה הישראלית אל מול קריאות ימניות לחסלה, ובעוד שהיא מנסה למנוע בכל מאודה אלימות של פרחחים מתוך הבנה שהאלימות רק מזיקה לעניינם של ערביי יפו ובכלל, ולכן מייצרת פעולות מחאה ואבל שקטות כדי לאפשר ביטוי דמוקרטי במרחב הציבורי, נבחר הציבור גלעדי מסית לאלימות.
ביפו יש אלימות באופן יומיומי, אלא שאין בכך שום דבר מיוחד. בכל מקום מוחלש (קרי, כזה שהשלטון מחליש אותו על ידי אפליה ודיכוי מגוונים), מה שפורח הוא פשע ואלימות. כך בשכונות מזרחיות מוחלשות וכך בשכונות ערביות מוחלשות. בתי הכלא בישראל מאכלסים מזרחים וערבים באחוז גבוה יותר מחלקם באוכלוסייה. אין זה בגלל הטבע האלים של קבוצות אלה, אלא באופן ברור תוצאה של החלשתן המכוונת של שתי האוכלוסיות. מי שרוצה לתעל אלימות זו לערוצים גזעניים ולעודד מגמות גזעניות יכול למצוא לכך כר פורה במקומות מוחלשים וזה בדיוק מה שעושה גלעדי. בשונה מגלעדי, תושבים אחרים משכונתו שבדרום ת”א, מזרחים כמוהו, דווקא מצאו שפה משותפת עם ערביי יפו במאבקם על בתיהם אל מול עירייה ומוסדות שלטון אחרים אשר ביחס לערבים הם גזענים וביחס למזרחים הם מקדשים את ההון.