אביטל ז'נט קשת
אֲנִי אַבָּא וְנִסִּים מֵהַמַּכֹּלֶת
מַחֲלִיפִים דִּבּוּר בְּמוּצָרִים
זֶה טוֹב שֶׁהַדִּבּוּר עוֹד לֹא נֶחְרַךְ
יֵשׁ יָמִים בָּהֶם אִי אֶפְשָׁר לְהַחֲלִיף דִּבּוּר
הָרְחוֹבוֹת רֵיקִים
לְמָחֳרָת אָנוּ קָמִים
כְּאִלּוּ כְּלוּם לֹא אֵרַע
לְשִׂמְחָתֵנוּ נִסִּים שָׁב וּמוֹכֵר לָנוּ בְּהַקָּפָה
בִּתְמוּרָה מֻחְלֶפֶת הַמִּלָּה
בְּעוֹד מִלָּה
נְשַׁלֵּם מָחָר
יִהְיֶה בְּסֵדֶר
נִסִּים אוֹמֵר
הַפַּחַד נִשְׁקָף מֵעֵינָיו
צַחְצְחִי לָשׁוֹן
תָּמִיד תִּהְיִי נֶחְמָדָה
וְנִקְנֶה עִיתּוֹן
אָבִי נֶאֱנָח וּמוֹסִיף
אֵין שָׁם בְּשׂוֹרָה
כְּבָר שָׁנָה שְׁלֵמָה שֶׁאָבִי מֻבְטָל
בְּבָתֵּי הַקָּפֶה מַמְתִּינִים הַהֲמוֹנִים לְמוֹצָא פִּיו, לַהֲבָנָה
אָבִי מְנַתֵּחַ לַיּוֹשְׁבִים אֶת דִּבְרֵי הָעִיתּוֹן וְרֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה
תָּמִיד טוֹב
שֶׁיֵּשׁ עִם מִי לְהַחֲלִיף מִלָּה


