אגדה קצרה על צדק חלוקתי בדרום הפרוע

לישוב כפרי חדש בנגב תוכנית מיתאר מוכנה שעברה את כל ההליכים התכנוניים הדרושים. ישנה קבוצה של ערבים בדואים, שגורשו מאדמותיהם על-ידי הצבא בשנות החמישים ומאז חיים בעוני מרוד, ללא מקורות תעסוקה, בשכונות ובישובים בלתי-מוכרים, חסרי תשתיות ושירותים בסיסיים, והם מבקשים לגור בישוב החדש. מספר משפחות יהודיות מעוניינות אף הן להתגורר במקום, שכן אף אחד מ-105 הישובים היהודים הכפריים האחרים בנגב אינו עונה על משאלותיהן. למי צודק יותר לתת את הישוב? זו הדילמה האתית המורכבת העומדת בימים אלה בפני רשות התכנון העליונה במדינה, המועצה הארצית לתכנון ובנייה.

מעשה שהיה כך היה:

בשנת 1998 הוכנה תוכנית מיתאר לישוב בדואי חדש, דרומית לרהט, עבור קבוצת תראבין א-סאנע. מדוע דווקא לתראבין א-סאנע, כאשר למעלה מ-70,000 ערבים בדואים בנגב משוועים להתייחסות של רשויות התכנון (אלה שמתכננות, לא אלה שמוציאות צווי הריסה) כדי להסדיר את התיישבותם הכפרית, לבנות כחוק ולקבל תשתיות ושירותים כמו אזרחים מן השורה? משום שתארבין א-סאנע נתמזל מזלם, והשטח שעליו ישבו, שסופח לתחום השיפוט של עומר, הפך לקרקע נדל”נית מבוקשת, לצורך הקמת עוד שכונת וילות לתושבי עומר. אז פיני בדש, ראש מועצת עומר ושריף מקומי, לחץ היכן שהיה צריך, התקבלה החלטת ממשלה, וגלגלי התכנון החלו לנוע (כשרוצים, הם נעים מהר). כך, לראשונה בתולדות מדינת ישראל, נולדה לה תוכנית מיתאר מטעם הממסד לישוב כפרי בדואי בנגב. וכיוון שרצו לפתות את אנשי תראבין א-סאנע להסכים לתוכנית ולהתפנות כבר מהחצר האחורית של עומר, התוכנית היתה אפילו טובה ומתחשבת בצרכי התושבים המיועדים. אלא מה? בקרב תושבי תראבין א-סאנע לא היתה הסכמה על מיקום הישוב החדש המתוכנן, וכך הפך הישוב החדש למיותם, כאשר לתראבין א-סאנע נמצאה, בסופו של דבר, נקודת ישוב במקום אחר. אגב, לתוכנית ליישב את תראבין א-סאנע במיקום הראשון התנגדו רשויות מקומיות יהודיות באזור – המועצה האזורית בני שמעון ועוד – אבל התנגדותם נדחתה. יש לזכור פרט זה – הוא יהיה חשוב לנו בהמשך.

כאן נכנס לתמונה שבט אל-עוקבי, שהתברך בכך שמקרב בניו צמח אדם יוצא-דופן – נורי אל-עוקבי, מוותיקי הלוחמים למען זכויות הבדואים בנגב, איש בעל מודעות חברתית חדה, רהוט ועיקש. בזכותו, נודע לבני אל-עוקבי על התייתמותה של התוכנית לישוב בדואי כפרי דרומית לרהט, והם קפצו על המציאה. כבר שנים הם מתחננים בפני הרשויות לקבל ישוב כפרי מוסדר שבמסגרתו יוכלו להתיישב, לבנות את בתיהם כדין ולהתפרנס בכבוד מחקלאות (בין השאר). מאז גורשו מאדמותיהם, בשנת 1951, בטענה כי השטח דרוש לאימונים צבאיים, הם חסרי-דיור מסודר ולרוב אף חסרי פרנסה, מפוזרים בין ישוב לא מוכר ליד חורה ובתים לא-מוכרים בלוד, וחלקם עברו להתגורר באחת העיירות שהמדינה הקימה “עבור” הבדואים, חסרות התשתית התעסוקתית, המתאפיינות בכיכובן העקבי, שנה אחר שנה, בראש רשימת העוני והאבטלה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. נציגי השבט בחנו את התוכנית, מצאו שהיא מתאימה לצרכיהם, וביקשו שיתאפשר להם להתיישב בישוב החדש. פניותיהם לגורמים המוסמכים לא הניבו תוצאות, ולבסוף הודיעו להם כי התוכנית להקמת ישוב במקום בוטלה.

והנה מגיעה התפנית: הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה של מחוז הדרום החליטה לקחת את התוכנית – כן כן, זו שבוטלה – להכניס בה כמה שינויים, ולהסב אותה ל”ישוב קהילתי” (“ישוב קהילתי” זה שם קוד לישוב יהודי, שכן ערבים אינם קהילה, הם פלאחים שגרים בכפרים, במקרה הטוב, או ב”פזורה”, במקרה הרע, והיותר שכיח בנגב). מעניין אילו שינויים הוכנסו לתוכנית (מלבד השם, שהוסב מ”תראבין א-סאנע” ל”משמר הנגב ב`”): בין השאר, הסדרת מתקן לטיפול בביוב, והוספת אפשרות של בניית יחידות לאירוח כפרי. (זה לא התאים לתוכנית המקורית שתוכננה לבדואים, שכן בדואים, כידוע, יכולים להסתדר גם בלי מערכת ביוב, ואירוח בדואי זה הרי רק באוהלים…) אבל ככלל, התוכנית לא שונתה הרבה, שכן החברים לא רצו להתחיל את תהליך התכנון מההתחלה, להפקיד תוכנית חדשה וכו`. אז נזהרו מהכנסת שינויים רבים מדי, אמרו אחד לשני (שכחו שמקליטים אותם לפרוטוקול) שהם מותחים את החבל קצת יותר מדי. אמרו ומתחו. וכך נולדה תוכנית “משמר הנגב ב`” (שבינתיים זכתה לשם הפסטורלי יותר: “גבעות בר”). והפלא ופלא: אותן רשויות יהודיות שהתנגדו לתוכנית כאשר יועדה לתושבים ערבים לא התנגדו הפעם, ואף תמכו. כיצד ניתן להסביר שינוי מפתיע זה בעמדתן? ודבר תמוה נוסף: הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, גוף שאמור להנחות עצמו לפי שיקולים תכנוניים, לא הסבירה מהו ההגיון התכנוני בהקמת ישוב קהילתי נוסף ליהודים בנגב, כאשר מסמך רשמי של משרד הפנים קובע שאין ביקוש למלאי של יחידות דיור שכבר קיים באזור. מה גם, שהדבר עומד בניגוד למדיניות התכנונית המוצהרת של רשויות התכנון, לפיה יש להעדיף עיבוי ישובים קיימים על פני הקמת חדשים.

אבל גיבורינו, אנשי שבט אל-עוקבי, לא ויתרו. הם הגישו התנגדות לתוכנית המתוקנת, באמצעות עו”ד בלהה ברג מהקליניקה לזכויות אדם באוניברסיטה העברית ובתמיכת עמותת “במקום” – מתכננים למען זכויות תכנון. ההתנגדות נדחתה, והם הגישו ערר למועצה הארצית לתכנון ובנייה.

וכך אנו מגיעים לדילמה המוסרית שמונחת היום בפני רשות התכנון העליונה בישראל. עליה להכריע: לידי מי צודק יותר למסור את הישוב – לבני שבט אל-עוקבי, או למשפחות היהודיות שמחפשות איכות חיים דווקא שם? מזל שזו מדינת חוק, ויש מי שיקבל, בהליכים מסודרים כמובן, את ההכרעות הקשות.

עורכת דין דנה אלכסנדר היא מנהלת המחלקה המשפטית של “האגודה לזכויות האזרח”