אולי תכתבי עלינו ספר?

לפני כעשר שנים, במסגרת המפגשים שאני מקיימת בבתי ספר, הוזמנתי לבית הספר “חזון עובדיה” בבאר שבע. במפגש נוצר קשר קסום עם הילדים. ואז פנה אלי אחד מהם וביקש: “אולי תכתבי עלינו ספר?” עניתי לו שאני לא מכירה אותם מספיק כדי לכתוב עליהם. “אז תבואי להכיר אותנו”. הבקשה היתה חודרת לב והמשיכה ללוות אותי כל הדרך הביתה וגם למחרת. התקשרתי למנהלת בית הספר והצעתי שהילדים יכתבו על עצמם בהנחייתי. המנהלת וצוות בית הספר התלהבו מהרעיון והרימו את הכפפה.

התחלתי להפגש עם קבוצת ילדים בגילאי 10-12 באופן קבוע. בהתחלה שוטטנו בשכונה. הם לקחו אותי והראו לי את כל המקומות שמסמנים את החוויות שלהם, והביאו גם סיפורים מהבית. במשך כמה חדשים הם אספו חוויות והביאו אותן לסדנת הכתיבה. הם כתבו וערכו כתבו וערכו ובסוף הדפסנו את הסיפורים שלהם בספר שהם קראו לו: “בעיניים שלנו – סופרים קטנים מספרים סיפורים גדולים”.

אני רואה בספר הזה הישג ענק. ההישג הוא לא רק בזה שקבוצת ילדים מבית ספר שבשכונה ג’ בבאר שבע כתבו ספר, ולא רק בגלל שרמת הכתיבה של ילדי ישראל בדרך כלל כל כך ירודה ומערכת החינוך קורסת ורמת ההישגים כל כך מדאיגה, אלא גם בגלל שזהו הישג מבחינה ספרותית: הילדים הצליחו להחיות בסיפורים שלהם אנשים, מקומות וחוויות ולספר עליהם במדויק ומנקודת מבט שבדרך כלל אנחנו לא מכירים. דרך העיניים שלהם אפשר להציץ על מה שמסתתר בעולמם ולהתרגש יחד איתם מכל מה שמסעיר אותם.

כשקוראים את הסיפורים יש תחושה שכאילו מצלמה שוטטה בשכונה וצילמה קטעי חיים. הנה גן השעשועים מלא הזיכרונות שבו הודיה נחתכה בסנטר. אני זוכרת שהילדים לקחו אותי לשם לגינה ההיא. כשהם הראו לי את הערוץ שליד החורשה (ככה הם קראו לכמה עצים דלילים) שמתמלא מים והופך לנחל ואפשר לשוט בו בסירות בחורף, זה הקסים אותי. כי בדיוק מהחומר הזה עושים סיפורים. הדמיון מתאר את המציאות בעיניים אחרות. ואז כבר ידעתי שיש פה עולם כל כך עשיר ומלא ורק צריך לדעת איך למשוך אותו החוצה מתוכם.

בסיפור אחר אפשר להכיר את המשפחה של הדס כשהם יושבים ליד השולחן ביום שישי בערב ומספרים סיפורים. ואפשר להרגיש מתי כולם עוצרים את הנשימה ומתי פורצים בצחוק. בסיפור אחר אמא של ישיטו מספרת לה ולאחים שלה סיפור לפני השינה,¹ ובסוף הסיפור אפשר לעצום את העיניים ולהירדם עם חיוך יחד עם ישיטו. הנה נופר ואמא שלה במונית. אמא מאבדת את הנייד והיא משתפת את הקוראים בהרפתקאות המפחידות שהן עוברות עד שהן מוצאות אותו. הנה הדס בתור בחנות של סלקום כשהיא חווה אירוע אלים שמזכיר לה פיגוע כי היה מעורב בו ערבי. אפשר לעקוב מקרוב-קרוב אחרי המחשבות המתגלגלות לה בראש תוך כדי שהיא שואלת את עצמה כל מיני שאלות על אלימות ועל שנאה בכלל בין בני אדם ועל כל הסכסוך היהודי-ערבי ופתאום היא מגלה שהיא אפילו לא יודעת איך הוא בכלל התחיל, ועל מה הוא נסוב, והדברים הם לא בדיוק כמו שתמיד חושבים.

הנה ישראל עובר ליד הספסל שבשכונה ורואה שם שקית חשודה ואפשר להיחנק איתו מפחד, אבל אחר כך להירגע, כי זה היה רק לחם וסתם חשדנו חשדות… סתם… הנה שנהב רואה סדרה בטלוויזיה ואחר כך הדמויות מהטלוויזיה כאילו נמצאות איתה והחיים ממשיכים את הסדרות. או רותם שמספרת על מלך יהודה, ההוא משיעורי תנ”ך, כאילו הוא נמצא כאן ליד בחורשה. אפשר להרגיש את האהבות והאכזבות של הכותבים, כמו למשל של נופיה שקבוצת הכדורגל האהודה שלה מפסידה ואנחנו בוכים יחד איתה ועם אושר שרוצה להרשים את אחת הבנות במסיבה ומשלם על זה ביוקר, וסינטייהו שמשתפת בהרגשה שהיתה לה כשהשפה היתה מתגלגלת לידה והיא לא הבינה, כמו שהיה בהתחלה כשהיא הגיעה לארץ. וחן שמספרת איך בסוכות “שיחקנו ושיחקנו עד שהיה לנו משעמם ונכנסנו הביתה”, ובמשפט הכל-כך פשוט הזה מקופלת חוויית ילדות שלמה. אפשר גם לצחוק עם מעיין שעושה תעלול לאבא שלה או להריח את הקוסקוס של סבתא של ענבר ולחוש את האהבה שלה אליה. ואפשר גם להרגיש את הגעגועים של סינטייהו לאתיופיה שהיא לא יכולה לשכוח כמה היא יפה.

כשערכנו יחד את הסיפורים, הילדים לפעמים היו מתעקשים איתי על פסיק שלא נראה להם, שלא לדבר על מלים שלא הסכימו לשנות, שלא לדבר על משפטים, וזה כל כך שימח אותי כי ידעתי שאכפת להם, שהיצירות שלהם חשובות להם. שהם מוכנים להתעקש ולא לוותר אפילו על פסיק.

יש בספר דברים שבדמיון ודברים שבמציאות, דברים ברומו של עולם ודברים מהיום-יום, יש בו חלקים שכתובים בשפה של אגדות וחלקים שכתובים בשפה שבאה ישר מהלב. הילדים הצליחו לתת לדברים פשוטים ויום-יומיים משמעות והעניקו לנו הזדמנות בעזרת יכולת הביטוי המרשימה שלהם להכיר מקרוב עולם עשיר מופלא ומלא יופי – שלשם שינוי לא מתרחש בין רעננה לגדרה.

——————————————————————————————————————