• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

איזו מן מלחמה היא זו?

יהודית קנולר

כשאתה חי מספיק זמן אז יש לך מה שנקרא ניסיון חיים וזיכרונות שהם  בסיס להשוואה. כעם למוד מלחמות זכרוני מתחיל במלחמת 56. אני זוכרת שמלאנו שקים בחול כדי ליצור פתחים מוגנים לבתים ושלחנו צעיפים לחיילים הגיבורים (איפה אתה רב”ט אלדו אוטולנגי שהודית לי כל כך יפה במכתב?).

בששת הימים חפרנו שוחות בשדרה, כמענה למקלטים החסרים באזור של מרכז תל-אביב.

במלחמת יום כיפור הפציע  בליבי, לראשונה, הספק, עת שאלתי את הממונה על ההג”א לאזור תל-אביב, מה עלי לעשות בבית ללא מקלט, השוכן ליד תחנת דלק, והתשובה הייתה:”לומר תהילים”. למרות זאת במלחמת המפרץ הראשונה אטמתי את הדלתות וחבשתי את המסכות ושתיתי מים ואכלתי שוקולד לסירוגין לפי הוראות נחמן שי. באותה תקופה הייתי גם בקשר מקצועי עם האיש שהופקד על המל”ח – המשק לשעת חרום.

בפעם היחידה שהורו לנו בסוף המלחמה לרדת למקלט הציבורי הסמוך לבית גיליתי כי אותו מקלט ציבורי מהווה מחסן מזון ענק, כנראה של מל”ח, אבל לא היה שם פותחן…יתרה מזאת הכרוז של המשטרה שהורה לנו לרדת למקלט שכח להודיע לנו שכבר אפשר לצאת ובגלל האיום הכימי המשכנו לחכות בסבלנות במשך שעות עד שמי מאתנו התנדב להיות ה”יונה” של הציבור לצאת לנשום בשמנו ולהודיע לנו כי החיים חזרו למסלולם.

ובכן, היו לי הוכחות בשטח כי יש מחסני חרום של מזון ויש גם מל”ח שאמור לדאוג לחלוקתו בשעת חרום. אשר לקישור בין השניים לא הייתי כל כך בטוחה. המפתח, או הפותחן נשארו אצל הג`ינג`י.

והנה הגענו עד הלום.. באותו יום שפיקוד העורף הודיע לתושבי המרכז להיות ערניים ראיתי תגובה של טוקבקיסט בYNET שהייה הכי תלאביבי בעולם. “אני מוכן להיות עירני עד 4 אחרי הצהריים, אז אני הולך לנוח ומחזיר את האחריות לפיקוד העורף”. הוא כתב וצדק. וכי מה המשמעות של להיות עירני? לבוא בטענות על כי איש לא בודק את האפשרות למיגון הבית שלי באמצעות מקלטים טרומיים? על זה שלא הוצעה לנו משכנתא לבנות ממ”ד? על זה שלא הציבו שלט לכוון המקלט הציבורי הקרוב?

טוב אז כל זה תפקידו של פיקוד העורף. אבל יש גם, כאמור, את מל”ח – מערך המשק לשעת חרום שהוקם ב 1955 ומשנת 1965 עומד בראשו שר הביטחון. המטרה שלו לדאוג לאספקת מוצרים ושירותים חיוניים הדרושים לאוכלוסייה, למשק ולתמיכה במאמץ המלחמתי במצבי החרום השונים. הכנת מלאי חרום של מוצרים חייוניים, הכנת הרשויות המקומיות להתמודדות עם מצבי חרום והערכות לקליטת אוכלוסייה מפונה.

כלומר, לא אנחנו צריכים להיות עירניים כיוון שיש שני גופים שמשימת העירנות הוטלה עליהם. ועם כל ההפרטות שבעולם הבטחון עדיין לא הופרט, ככל הידוע לי.

חרף כל זאת בצפון שמענו על אנשים נצורים במקלטים ורעבים. האוכלוסיה לא פונתה בצורה מאורגנת, למרות שחיי רבים ניצלו כי הם עזבו את בתיהם. מן הסתם  גם לא הייתה הערכות לקליטתה של האוכלוסייה בערי הדרום בצורה מאורגנת.

לעומת זאת איך שהוא הכל עבר לאחריות הציבור. הציבור התנדב לקלוט קרובים,מכרים ואף זרים בבתיהם, ארגונים שונים שלחו אספקת מזון צפונה (גם כן בשיתוף עם תושבי המרכז שתרמו מזון, באמצעות רשתות המזון), חברות מסחריות תרמו טלוויזיות ומזגנים כדי לאפשר שהות ממושכת במקלטים, ואני תהיתי היכן הגופים המופקדים בכל זה? אפילו מים לא חולקו על ידי מל”ח. והמקלטים לא נבדקו על ידי פיקוד העורף.

נכנסתי לאתר מל”ח וניסיתי להשיג טלפונית את המרכז הצפוני שהוקם ב13.7.2006 הגעתי ללופ כך שגם הודעה לא יכולתי להשאיר. המרכז הירושלמי שהוקם לאחר ימים מספר אף הוא אינו עונה, אם כי אפשר היה להשאיר הודעה במענה קולי. עד לכתיבת שורות אלה עם חלוף שעות ארוכות לא חזרו אלי.

בעבודה החליטו לאסוף כסף לחיילים 20 שקל לאיש, שמעתי על התארגנויות גם דומות גם במקומות עבודה אחרים.. עם כל הכבוד, אבל כאשר מדברים על רווחה אומרים: אי אפשר שכן הכסף הולך לצה”ל. ועכשיו שיש מלחמה צה”ל עדיין נזקק לתרומות שלנו כדי לתפקד?

בגלובס מ-28.7.2006 כתבה סטלה קורין ליבר על שר האוצר אברהם הירשזון: “אסור לשר האוצר להגיע למצב שבו חסר אוכל, ממש כך, במקלטים. אסור לו להשאיר את החיים לחסדי חיילי הנדיבות והנדבנות.” מצד שני אומרת קורין ליבר לשר האוצר כי אסור גם לקחת החלטות פזיזות בזמן שהטילים נופלים “את זה צריך לעשות שקוף וישיר. לומר את האמת. השר חייב לקום ולהגיד בקול ברור שאין ליהענות לזעקות ראשי הרשויות בצפון, כי לא נכון שבתוך העצב הגדול הזה יתמלאו הקופות שהתרוקנו מסיבות של הנתנהלות כלכלית שלא השתנתה”.

בנקודה זו אני חולקת קמעה על קורין-ליבר, שכן המלחמה “תפסה” אותנו במצב כלכלי טוב יחסית, שעל סיבותיה חלוקים הכלכלנים, אך זו עובדה. יש ממה לפצות את הנזקים ועובדה שגם נמצאה הדרך לכך בהסכם משותף בין לשכת התאום, ההסתדרות והממשלה. לכשישקע אבק המלחמה, האנשים ימצאו את עצמם, מן הסתם, מפוצים במידה זו או אחרת על נזקיהם הישירים והעקיפים. אך עדיין נותרה השאלה איפה המפתח והפותחן של המקלט הקרוב לביתי ומדוע אין למצוא בארץ מקלטים כמו שהיה בבית דודי בשוויץ: מקלט נקי מאורר, מאובזר, עם מזון לכל דרי הבית, (בית שיכון פרברי של מעמד בינוני נמוך) שהיה מוחלף מידי פעם, ושם באמת אין איום קיומי כמו זה הקיים בארץ.

כנראה שיעניין אותך גם: