איך את רוצה את הכדור שלך?

היי אחים שלי! לא האלה משובו אחים, אלה שכבר כאן, והיו כל העת.

כן, שוב מכתב פתוח  ממני אליכם (מס’ 65975642210897 וממשיכה לספור), אבל הפעם אשת בשורה אנוכי. הפעם גמרתי לקטר ואני רוצה לומר תודה. תודה לכם שאתם מארחים אותנו בעולמכם! אחרי שנים, פתאום קלטתי מה מוטל לכם על הכתפיים. ואולי היתה זו צמידות האירועים שגרמה לי להבין:

נגיד, “אירוע החטיפה” כמו שאתם נוהגים לכנות אותו, משל היה הפסטיגל בשיתוף פעולה יוצא דופן עם תיאטרון עכו ואיגוד נגני הבוזוקי שגם יורקים אש, או לפחות שקול לחינה החיננית של טל וחן טלחן. האירוע הזה שאתם יזמתם, הגיתם, הפקתם, מיננתם, מימנתם, חטפתם, נחטפתם, תחזירו, תפציצו, לא תחזירו, תפציצו, וכמובן תפרשנו, כאילו יש מלה כזאת באמת.

אבל מילא זה היה רק האירוע עצמו, שהרי לא כך היא. זה לא התחיל באירוע. אתם לא פחות מהובלתם אליו, בניתם אותו, לחמתם, כבשתם, רוששתם, ביקששתם, חיבלתם, אימנתם, היממתם וחיממתם. ואז בפרוץ או בשוך אירוע כזה (זה סוג אירועים עם ציר זמן מתעתע, כך שלא יודעים באיזו נקודת זמן אנחנו, ואם הוא רק התחיל או כבר נגמר) מסתבר שבנוסף לשלל התחקירים הרגילים, הספין אופים, השימושים, הוועדות, המלחכים, הנשכרים, המפסידים ויצרני המרצ’נדייזינג, יצר האירוע הנוכחי תחום חדש: תחום תפילה. אני צופה בעיניים טרוטות בטקסים ההמוניים ורואה שגם אותם אתם מובילים בבטחה וביד רמה, מנהיגים רוחניים שכמותכם, בני כל הדתות, כולל כאלה שלא שמעתי עליהן. ריגשתם. וגם פה לא מדובר במעכשיו להרגע. תחום תפילה הוא משהו שאתם עובדים עליו ובו, ועלינו כבר אי אילו ככה וככה שנים. אי אפשר להגזים בחשיבותו.

ואז כמו פצצת תאורה מעל עזה, נפלה עלי ההבנה שאת כל זה אתם מנהלים תוך כדי המונדיאל!!!!11!! ממה אתם עשויים? מפלדה?! ולא סתם המונדיאל, אלא קודם כל גילוח שכונת עוני לטובת העניין, ואז להביא מלא אחים מפה ומשם, ומכל מקום שעדיין נחשב העולם, לרכז אותם על חורבות חייהם של אלפי בני השכונה המרודים, שנלקחו מהמקום בעזרת אחים עם אלות. ואז השידור הגלובלי, בדיחות התועבה והטומאה על האחיות, שהן אנחנו, עם כל האחוקים באולפן ושוב הפירשון (אין דבר כזה לפרשן, אחים שלי. והפרשנים שלכם הם ההוכחה הניצחת לכך). ומאחורי כל זה, כמויות עתק של הכסף שהמצאתם, זז ומשתולל כאילו חבורה של נגני בוזוקי שיכורים בדיוק ירקה עליו אש.

אני מהלכת בעיר השאובה לתוך הבתים והברים ובכולה צורח צליל הגל הגואה של האצטדיון. וגול. במסעדות הים שומעים אותו במקום את הגלים המקוריים. אני מתקשה לנהל שיחה עם שאר הנשים בשולחן, כי אנחנו לא שומעות זו את זו. אנחנו חושבות על כדור הארץ והסיכוי שמשהו שאנחנו גודלנו לאהוב ולעסוק בו ישודר מחוף לחוף ויחריש את הגלובוס ברמה שאפילו מגרדת מעדנות את התופעה הזאת. דברים “של בנות” בווליום רוצח, מתח קולקטיבי וקימה של כולן באחת לאורגזמה משותפת של צרחות וחיכוכי גוף, בעוד הגברים נושאים בנטל וממלצרים סביבנו בסקסיות. מה יכול היה לתפוס ככה את 52% אחוז מהאנושות שאנחנו: קומדיה רומנטית? הוראות מקראמה? ריקי לייק? זה העניין איתנו הבנות, שאנחנו מתעסקות בהבלים. איפה זה ואיפה משחקי כדור בשידור חי? או משחקי כדורים חיים. ככל שאני מתבגרת, אני קולטת שהאחים אחראים על כל מה שחשוב, יורקים דם ומסובבים את הכדור, בעוד אנחנו יושבות לנו רגל על רגל. לעתים אף מורחות לק. נפתח לי הלב ורציתי לומר תודה.

תודה לכם שאתם מארחים אותנו ככה יפה ומרשים לנו לאכול (אופס, מוסרים לי פה שלאכול לא), לשתות, ופשוט להיות חלק מהיצירה המופלאה שרקחתם, בלי שאנחנו עושות כלום. חוץ מללדת את כולם.