איך נהיה פה גירעון ומה עושים איתו

שתי שאלות יש לשאול בצל התוכנית הכלכלית החדשה של שר האוצר לפיד והגזירות הקשות שהיא מביאה עימה: האחת, מה מקור הגירעון בתקציב? השנייה, איך ומה עושים כדי להפחיתו? אני אתמקד כאן במקורות הגירעון. לפני הכל חשוב לי לציין כי יש להתעלם מרטוריקת ה”אין-ברירה” שנשמעת מסביב – זו רק דרך ברורה להימנע מדיון עמוק ולשמור על האידיאולוגיה הקיימת.

הגירעון נובע משני גורמים מרכזיים: עלייה מסוימת בתקציב ההוצאות של המדינה ומחסור בגביית מיסים. התקציב עלה מכיוון שאחרי שבע שנים של קיצוצים שגרמו לכך שהשירותים החברתיים הגיעו לרמה נמוכה מדי, אפילו לדעת אנשים באוצר הגיע הרגע לשפר את המצב. ההוצאות האזרחיות של הממשלה בישראל הן מהנמוכות במדינות ה-OECD: בסביבות 32.5% מהתוצר, כאשר הממוצע במדינות אלה עומד על 43.5%. הפער הזה של 11% מהתוצר מסתכם בכ-100 מיליארד שקל, והוא הלך וגדל במשך השנים. למשל, בישראל של שנת 2000 ההוצאה הייתה 33.8% מהתוצר לעומת 39.7% במדינות אחרות.

מצב זה גרם למחסור גדול בהוצאות על חינוך, בריאות ורווחה. מאז הקיצוצים המשמעותיים ב-2003 עלה התקציב ריאלית רק ב-1.7% ובחלק מהשנים ב-1% בלבד. כדי לתקן זאת, שונה כלל ההוצאה כך שהתקציב יגדל ב-2.6% בערך, גבוה מגידול האוכלוסייה, כך שלאורך זמן התקציב לנפש היה אמור לעלות ולאפשר את שיפור השירותים הניתנים לאזרחים.

הרעיון היה סביר, אלא שהעלאה אטית כזאת של התקציב לא הביאה לשיפור כלשהו בשירותים הניתנים לאזרחים. בנוסף, החלה מגמה של עליית מחירים במזון, במים, בחשמל ובעיקר בדיור. השירותים החברתיים הנחותים יחד עם עליות המחירים גרמו לצעירי המעמד הבינוני בעיקר לצאת למחאה ב-2011. בשל אופיים של המוחים, בשל ההתעוררות של התקשורת והתמיכה במחאה, נאלץ ראש הממשלה להקים ועדה שבין מסקנותיה הייתה תוספת לתקציב בנושאי חינוך, למשל חינוך חינם מגיל שלוש ועוד. כדי שלא יגרום לגירעון, תקצוב זה היה תלוי בקיצוץ בתקציב הביטחון ובהעלאות מסים מסוימות תוך פתיחת שווקים לתחרות.

חלק גדול מהאפשרות לשמר תקציב רחב נמנע מן הממשלה, מכיוון שבשנים שבהם התקציב קוצץ ומותן הייתה גם רפורמה במס שהורידה את המיסוי הישיר של יחידים ושל חברות, וכמו כן מיסי מעסיקים לביטוח הלאומי ומיסי בריאות של מעסיקים (מס מקביל). באותה עת הטבות מס לחברות הגדולות הגיעו לרמה בלתי סבירה של למעלה מ-5 מיליארד שקל למספר קטן של חברות שאת שמותיהן כבר אפשר לדקלם. חוסר הרצון של ראש הממשלה לשנות את מהלך הפחתות המס הללו הביא לכך שקשה היה לבצע תיקוני תקציב משמעותיים. בעקבות המחאה וועדת טרכטנברג הסכים ראש הממשלה לעצור את הפחתות המס.

בנוסף, בגלל המשבר העולמי חלה האטה מסוימת בכלכלה, שמצידה גרמה לתחזיות חסרות בנוגע להכנסה ממיסוי. כאן צריך לכתוב כמה מילים על תחזיות בכלל: אם עוקבים לאורך זמן, רואים שתחזיות האוצר ובנק ישראל אינן מדויקות בלשון המעטה. למשל, הממשלה קובעת בחוק את הגירעון, אך השוואה בין הגירעון בפועל לבין יעד הגירעון מראה שאין שנה שעומדים ביעד: בין השנים 2004-2011 באופן עקבי היה היעד גבוה משמעותית מהגירעון בפועל. זה גם קורה בתחזיות הצמיחה, האינפלציה ובעצם בכל מדד אפשרי.

נחזור לנושא המיסוי. בנוגע למיסוי בשנה האחרונה הייתה תחזית חסרה משמעותית, ושני גורמים בלבד העלו את הגירעון ב-10 מיליארד שקל: הכנסה חסרה משכר עבודה בסך 7 מיליארד, ותתפלאו גם 3 מיליארד שחסרו ממיסי נדל”ן. לנוכח אי היציבות בכלכלה העולמית התעקשה ישראל שתקציבה יהיה דו-שנתי, זאת אומרת תקציב אחד ל-2011 ו-2012. בתקציב כזה התחזיות עוד פחות מדויקות מכיוון שהן לזמן ארוך יותר וקשה יותר לתקן. כשנוכח ראש הממשלה שהוא צריך לתקן, הוא לא היה מעוניין לעשות זאת בקואליציה שהייתה קיימת, והלך לבחירות שבהן נבחרה קואליציית חלומות של בעלי תפיסה ממש עבורם גירעון הוא אם כל חטאת.

אז יש גירעון, עכשיו מה עושים?

אפשר להיכנס לפאניקה ולקצץ ולהעלות מיסים מכל הבא ליד במין דטרמיניזם של “אין ברירה”, או לחשוב מחדש על המדיניות הכלכלית. המדיניות כיום היא מדיניות שנובעת בעיקר מתפיסתו של ראש הממשלה שדוגל בממשלה קטנה ומיסים נמוכים. לדידו, כשיש בעיה מקצצים (הוא עשה זאת כראש ממשלה ב-1996, וכשר אוצר ב-2003), אבל מכיוון שהגיע לגבול הקיצוץ הוא מאפשר בשלב זה לשר האוצר גם להעלות מיסים. כל זה יפגע קשות בעיקר באוכלוסיות העניות בישראל (וכן, ואני מודע לזעקת מעמד הביניים, אבל מה לעשות שהמעמד העני בישראל הוא שק החבטות האמיתי).

המדיניות התקציבית הנוכחית מובילה בגלל עצלות ואהבת בעלי ההון וחבורתם, לא רק לקיצוצי תקציב שפוגעים כמובן בעניים יותר מאשר באחרים, אלא גם להעלאות מיסים שעושות את אותה עבודה. כדי שלא נצטרך כל פעם לחשב מי נפגע, צריך לאמץ גישה שמטרתה היא היעדים החברתיים. כאשר זה ייעשה, יהיה ברור שאי אפשר לקצץ בשירותים שמגבירים, למשל, את אי-השיוויון ואי אפשר להעלות מיסים באופן כזה שיעמיק את העוני. המבחן של התקציב יהיו הנושאים הללו. זה שינוי מהותי בחשיבה, ובלעדיו כל פעם שיוצע תקציב נתווכח על השפעתו וזה לא ממש ישנה את המדיניות, רק בשוליים.

קוראים בין שורות התקציב – פרויקט בהמשכים:

התוכנית הכלכלית: חיבור פוסט-אמוראי | נעמה נגר

תקציב המדינה כפרוזה צרופה | דותן לשם

מה אין בתקציב? חזון, עתיד | אמנון פורטוגלי

חוק נפגעי הגזזת: בור ללא תחתית | רמי אדוט

מס הגולגולת של תאצ‘ר קופץ לביקור | אברהם דורון

מה שהכי פחות צריך | הני זובידה

מדיניות המסים “החדשה“: ההפך משוויון בנטל | נוגה דגן-בוזגלו

הרבה לפני בעיית גזי החממה | יוסי לוס

עוני זה עניין של מצפון. לא צריך להיות סוציאליסט | איציק ספורטא

מדיניות הקיצוצים הורגת אנשים | יוסי דהאן