אםבאלה: מקום להזיז ממנו את העולם

בקיץ שעבר הייתה לי הזדמנות מרגשת להשתתף בקורס חינוך פוליטי בחבל הבסקים עם כ-20 פעילים מתנועות שונות באמריקה הלטינית ודרום אירופה. התנועות כללו, למשל, את “התנועה של איכרים חסרי אדמה” מברזיל (MST), “מטפחות במרד” (pañuelos en rebeldía) מארגנטינה, ואחת המפלגות האוטונומיות שמרכיבות את פודמוס (podemos) בספרד. היו גם פעילות מקובה וונצואלה, שמתנדבות בארגוני קהילה שהממשלה מממנת את פעילותם. האוטנומיה והארגון העצמי שהשיגו הזפטיסטים במקסיקו מהווה מקור השראה מרכזי לכל התנועות האלה ורבות אחרות באמריקה הלטינית.

כישראלית הרגשתי שם כעוף מוזר. הסיבה המרכזית לכך דווקא לא הייתה ההקשר השונה לחלוטין של המאבקים פה, אלא התחושה שהתנועות של שאר המשתתפות הן תנועות כל כך ממשיות בניגוד לכל תנועת שמאל בארץ. כמובן שהפעילות כולן חשו שהן נאבקות בשיטה גדולה מהן בכמה מידות, אם בארצן ואם גלובלית, ושהתנועה שלהן חלשה מדי, קטנה מדי ולא משפיעה מספיק. אבל בכל זאת- יש להן תנועה שהן יכולות לייצג, ומאחוריהן עשרות או מאות א.נשים שמזדהים ופועלים למענה בעשרות פלטפורמות שונות ומגוונות. כל זאת בלי צורך להיות עמותה, לגייס כספים ולשלם משכורות; וגם בלי צורך לרדד מסרים, לרכך סיסמאות, להתפשר על עקרונות או לפנות לימין.

כמה קנאה.

הדבר שהכי בלט בעיניי בפעילות של התנועות האלה הוא העובדה שלמרות שהן  נראו נוכחות וקיימות פי מאה מכל תנועה רדיקלית שלכאורה קיימת בארץ, הן משקיעות כמות אדירה מהמשאבים שלהן כלפי פנים ולא כלפי חוץ. כלומר אנרגיה רבה, אם לא רוב האנרגיה, מכוונת יותר לחיזוק והעצמה של פעילים ופעילות ופחות לשינוי ממשי בעולם.

איך זה שאצלנו, היכן שאנחנו יודעות שהמאבק הרדיקלי הוא בעצם, בתכלס, אבוד, עד כמה שעינינו משגות לראות, אין שום גוף שעיסוקו העצמה של פעילים וחשיבה משותפת של פעילים ופעילות? ידוע לי שיש עמותות רבות שמקימות קורסים חשובים באופן מזדמן, שיש את רעות-סדאקה שעובדת עם נוער וילדים, ושהיו כל מיני יוזמות חינוכיות של פעילים שכיום כבר לא מתקיימות. ובכל זאת, איך זה שאין מקום אחד למבוגרים, שהינו מרחב יציב, שממנו יכולים להתפתח הרישות והלמידה שנותנים את תחושת הביטחון והכוח לפעילים, או סתם לאנשים עם מחשבה פוליטית שאין להם מושג מאיפה להתחיל?

אחת התשובות שעלתה לי היא שפעילות חינוכית-פוליטית לרוב מתקיימת סביב מקום, מרחב פיזי שעליו תנועות משתלטות ושמהווה “האב”, חממה שבה יוזמות יכולות לצמוח ובתוכה להתקיים בבטחה. מקום כזה משתייך לכל מי שלוקח בו חלק, ובו נוצר שלם שגדול מסך חלקיו. שלם יציב שלא שייך לאף אחד ספציפי אלא באמת לקולקטיב מסוים, משתנה; שלם שנותן למשתתפיו תחושת העוצמה שנובעת מיכולת היצירה והיוזמה; שלם שבו מתהווים קולקטיבים, מתחברים עם אחרים, ומתעברות ונולדות פעילויות ופעילות פוליטיות משמעותיות.

החוויה הזאת של הקורס והמגע עם פעילות מהפריפריה והסמי-פריפריה הגלובלית, היא מה שהניע אותי להצטרף ליוזמה ירושלמית שמתהווה בימים אלו העונה לשם אםבאלה (אם בא לה, או مبلا).

אםבאלה תהיה בית קפה, בר, גלריה, אינפו-שופ, ספריה, אולם הרצאות, במה להופעות וכל דבר אחר שחברותיה ירצו שתהיה. כל אחת יכולה להיות חלק מאםבאלה- תחת התנאי היחיד שהיא יכולה לקבל את כל האחרות שהן חלק ממנה, ולהיות בסולידריות עם מאבקן: פלסטינים, קוויריות, מזרחים, שמאלנים, פמיניסטיות, פעילות זכויות אדם ובעלי חיים, חרדים דתיים וחילוניים ולהט”בים על כל גווניהם.

לנו, לחברות שלקחו על עצמן את ההשקעה הראשונית, והסיכון שכרוך בלהקים מרחב כזה מאפס- לכל אחת מאתנו יש מוטיבציה מעט שונה. חלק מחפשות מקום לנשום בו בירושלים, חלק רוצות לשנות את המרקם התרבותי בעיר, לחלקנו חשוב ליצור חלל שמאפשר אקטיביזם. בכל זאת מצאנו מכנה משותף שעליו תוכלו לקרוא כאן. המוטיבציה העיקרית עבורי, היא הדחיפות שבקיום מקום מאפשר ומעצים. מקום שבו א.נשים שאינם פעילים יכולים לדעת איך זה מרגיש לקחת אחריות וליזום. מקום שבו פעילים יכולים להתבטא ולהכיר עוד מאבקים שונים ומגוונים. מקום שבו אפשר להתכנס, להיפגש, ולהתרגל לראות, לדבר ולחשוב פוליטיקה. מקום שיאפשר לא.נשים להיות השינוי שהן רוצות שיקרה, וייתן עוד כלי כדי לייצר אותו. מרחב שהוא נעים ובטוח כמו בית, שישמש כנקודת המשען שלנו, שממנה נוכל להזיז את העולם.

אחרי חודשים של התכנסות, מחשבה, ויכוחים והכנות, עכשיו אנחנו יוצאות לקמפיין מימון המונים, כדי לעזור לנו להעמיד את אםבאלה על הרגליים, לתת לנו פוש ראשוני כדי ליצור מקום שבעתיד יקיים את עצמו מהכנסותיו. בואו תצטרפו אלינו בהקמת המרחב הזה- בכל מובן שבו תרצו. כרגע הצורך העיקרי הוא איסוף כספים ואנשים כדי שזה יוכל באמת להתרחש. אם זה נשמע לכןם חשוב או מעניין, בואו לקחת חלק.