מאז הציקלון במיאנמר כל פעם שאני כותב על הצרות הקטנות, בהשוואה, בישראל אני חש לא בנוח. רעידת האדמה בסין גם היא אינה מוסיפה להרגשה שכיחיד אין לי ממש מה לעשות כדי להקל מהותית על הנפגעים, גם אם אכתוב, אתרום או כל דבר אחר זה לא ממש ישנה את המציאות. במדינה של 43 מיליון תושבים נפגעו בדרך זו או אחרת 2.5 מיליון בני אדם, מדברים על 120000 הרוגים שזה מספר אנשים בלתי נתפש.
מה שממש מקומם, לפחות על פי הדיווחים, זה שהממשל הצבאי לא ממש מתאמץ כדי להקל על אלו שנשארו בחיים בחוסר כל. ברור שצריכה לבוא עזרה ולא במיליוני דולרים או יורו, כמו שדווח, אלא בסכומים גדולים בהרבה. אלא שעזרה כזו תלויה ברצון הטוב של השליטים. השאלה היא האם אין חובה לעשות מעשה גם בניגוד לדעתם של האוחזים בשלטון. לדעתי, חובה זו קיימת כי הערך של מדינה, גבולות והתערבות בנושאים פנימיים של אותה מדינה אינם יכולים לעמוד בפני הצורך והחובה לעזור לאנשים לשרוד את האסון.
השאלה הטכנית היא די מסובכת, כיצד לעזור כאשר השלטון מתנגד. הרי כדי להגיע לאותם אנשים צריך שתהיה גישה אליהם, למשל, גישה לנמלים, שדות תעופה ועוד, ואלו נתונים לשליטה של הדיקטרטורים. להפיל את השלטון מבחוץ זו אופציה בעייתית, אבל בכל זאת הייתי מצפה מהמדינות באזור כמו מהמדינות העשירות בעולם לעשות משהו שיבהיר לשלטון שהעזרה תבוא עם שיתוף הפעולה שלו או בלעדיה. עדיף, כמובן להגיע להסכמה, באמצעות האו”ם או ארגונים בינלאומיים אחרים בהם חברה מיאנמר, אבל גם בלעדי זה ראוי לעשות יותר.
אבל איך? למדינות העולם יש מטוסי תובלה לרוב, הנה הגיע לישראל נשיא ארה”ב מלווה בחמישה מטוסים כאלה, בארה”ב מעבירים 50000 טון של מטען ביום. תחשבו על כמות כזו של מוצרי מזון, אוהלים ומה שזה לא יהיה שיוצנחו באזורי האסון, האם זו לא יכולה להיות התחלה של עזרה? באותה עת יש להכין מטענים על אוניות משא צבאיות ואחרות במה שנחוץ לתושבים שאין להם כלום. תוך כדי זה יש לדון עם השלטון על תוכנית לעזרה ארוכת טווח. בכך יתכן שיחוזק השלטון הקיים, אבל בשלב הזה חשוב להציל את האנשים הסובלים.
אולי מה שאני מציע נשמע נאיבי או לא ישים, אבל בעולם שיש בו עושר רב צריכה להיות האפשרות להתגייס לטובתם של אלו שלא רק בני האדם מתאכזרים להם.