אשה אחת וכפר שלם

אומרים שזכרונו של אדם מן הישוב נמשך כשני דורות עד שלושה, כמשך חייהם של אלה שהכירו אותו. מי יזכור את רוחמה מלכא שהלכה לעולמה ביום שבת האחרון בבוקר בעוד שניים-שלושה דורות? ואני לא מדבר על משחקה הטבעי והנפלא בסרטי קולנוע רבים, כמו “שבעה”, בתפקיד הסבתא המרוקאית. כתבתי היכנשהו פעם שעם מותו של כל אדם יקר, מתה עמו פיסה קטנה של חיינו עד שנעלמים גם אנו. במקרה של רוחמה, או דודה רחמה כפי שקראנו לה אנו, הולכת איתה גם פיסה גדולה של סיפורנו, של עברנו, של מורשתנו שכבר מעטים החיים שיעידו עליה. דודה רחמה, אחותו הגדולה ממנו של אבי יבדל”א, נולדה כמוהו בכפר קטן בפאתי הסהרה המרוקאית, גוראמה. (אבי כתב עליו את ספרו הראשון, “אימת החלום”.) בעיני, הדודים והדודות כמו נשאו על שכמם את הכפר הזה לארץ ישראל, כפי שכתב פעם ארז ביטון על אימו. את כל הכפר הם נשאו עמם, על בתי הבוץ שלו, על בארותיו, בית הכנסת הקטן ותלמוד התורה, השוק ובית המועצה, המוסלמים והיהודים, הנחל וגדותיו הירוקים בנווה מדבר זה בו הטפרטורה בקיץ מגיעה לחמישים מעלות. את המדבר כולו הם נשאו עמם ואת ההרים שמנגד, כאילו תמונה לא תספיק להם לעולם. אך יותר מכל ובעיקר הם נשאו את הפיוט ושירת הנשים, את ריחות התבשילים וטעמיהם המופלאים ואת רעם תופי הטארה ואת הריקודים המרהיבים. המון געגועים וזכרונות פנטסטיים ללא בדל של נוסטלגיה, הם נשאו עמם כבר חמישים ושישים שנה, כאילו רק אתמול עזבו.

דודה רוחמה גילמה בחייה את כל אלה. היא הפליאה בקולה בכל שמחה וחג, היא זכרה וסיפרה והעבירה הלאה מתוך איזה ציווי פנימי נסתר. היא נשאה את שם השבט שלנו בגאון כממשיכת שושלת אצולה עתיקה ויותר מכל, כמו דודותי הבכירות, היא עמדה בגאון במלחמת ההישרדות הישראלית מיום הגיעה לארץ, והכל באמונה רבה ובקבלה, ללא טרוניות וללא טענות. רק “התודה והשבח לאל”, יכולת לשמוע ממנה. אין לך סיפור הישרדות ישראלי מוצלח כמו זה של הדודה רוחמה, אך היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, כי לא לכולם עמדו הכוחות. כי רק אשה, עם תעצומות נפש ואמונה חזקות כל-כך הייתה מצליחה לגדל עשרה ילדים מוצלחים בדרכי חתחתים, רוב השנים באשדוד, עיר המרוקאים, עיר הפייטנים. מביתה הצנוע צמחה בליבו של בנה מרדכי (מוטי מלכא) האהבה הגדולה לפיוט המרוקאי שהובילה אותו עמוק אל פרדסי השירה והפיוט המרוקאי שבשיאן הקים עם חברו יחיאל לסרי את התזמורת האנדלוסית הישראלית, כלת פרס ישראל. אני מזכיר את זה רק כדי להעיד בעצמי על הזמזום המתמיד הזה של שירת הנשים המרוקאיות המלווה את כל בנות ובני השבט שלנו. יש בו מן המדבר ויש בו מן ההרים, יש בו תוים יהודים עתיקים ויש בו צלילי ברבר וערב. אצל רבים מאיתנו הוא לא מרפה עד שמנביט את עצמו מחדש, וכך היינו לבית קיבול למימוש הזיכרון וגילומו במציאות אחרת, חדשה. זה לא עיסוק נוסטלגי, אלא גנטיקה תרבותית צרופה. לכן אנחנו זוכרים באובססיה כמעט, רושמים כל מלה וכל פתגם, מנגנים ושרים כל צליל ותו, לא מסוגלים לשכוח, כי זה פשוט צרוב לנו בדי. אנ. איי..

לפני פחות מחודש, באחד מביקורי התכופים באשדוד, התקשרה דודה רוחמה לבית אימי והשאירה לי הודעה. ביקשה שאבוא לשתות כוס תה אצלה. רשמתי לי שלא אשכח אך שכחתי. אבל היא שוב התקשרה והפעם תפסה אותי בטלפון וביקשה, בוא אלי לאכול משהו, לפחות לכוס תה, אני אשה זקנה ואתה לא פה הרבה ואני רוצה לראות אותך והוסיפה כמובן, נאעבי באשק, כפרה עליק. הבטחתי שאבוא ממש יום לפני שאחזור לניו-יורק. היא לא שכחה והתקשרה ערב לפני כן והשאירה לי תזכורת. הלכתי לכוס תה עם מוטי, בן דודתי, בנה יקירה, ושם ציפתה לנו ארוחת בוקר מרוקאית עם לחמניות בית אפויות, ביצים ותפוחי אדמה בלבזר וכמון, חמאה וגבינה, זיתים מרוקאים שחורים, עגבניות, ולקינוח תה עם נענע בריחו המשכר עם עוגיות התה המרוקאיות, רע’ייף. “שימחת את ליבי מאוד, ל’עזיז”, היא סיכמה את ביקור הבוקר הקצר שלי אצלה אחרי שנים ארוכות בהן נפגשנו בעיקר בשמחות, כאילו לא אני הוא זה שצריך להודות מכל לב. כאילו לא אני הוא זה שצריך לנצור עכשיו כל רגע קצר ויקר מאותה ארוחת בוקר פשוטה ונפלאה בעיני. כל הכפר גוראמה כמו חזר לרגע לחיים באשדוד הרחוקה. רגע אחד ולא עוד. כמה מעט מזמני הקדשתי לארוחות בוקר כאלה, לכוס תה עם הדוד או הדודה, עם הסבתא? איך נפרמנו כך לחוטים חוטים. אני מכה על חטא עכשיו. כמה שעות יקרות ביום אנו מכלים על הבלים אלקטרוניים? ההפסד כולו שלנו. כי ברגע, פתאום נמוג לו עולם שלם.

יא חסרא, אני מדמיין עכשיו את שירתן של רוחמה ושלוש אחיותיה אסתר, פריחה ועזיזה, שהלכו לעולמן בשנים האחרונות, מתנגנת אי שם בעולם שכולו טוב. מגיעה לה לדודה רוחמה מנוחה נכונה. ראחה, כפי שאומרים אצלנו, מן המירוץ האינסופי כמעט, בעולם החומר המתיש הזה.

נותרנו עם מלים של זכרון. מהן נברא עולם מלא.