בואו נלמד מזה שייאוש אינו אופציה

אתמול בכיכר, בין עשרות אלפי חוגגים, עמדתי עם כמה חברות וכמה שלטים כדי להגיד שלא, זה לא בסדר ולא יכול לעבור בסבבה שבצד אחד של הגדר יורים למוות בעשרות אנשים ובצד אחר עושים טקסים לאומניים בנוכחות אנטישמים בכירים והעיר שאני גרה בה מתעלמת מזה וגם מזה וחוגגת זכיה של אשה מאד מוכשרת ומקסימה בתחרות מוזיקה ומנכסת אותה לחגיגה לאומנית. זה לא סבבה וזה לא אנושי.

הכיכר היתה דחוסה והרמקולים השמיעו שירים מרימים, אלה שאני מנקה איתם את הבית ומנערת איתם מצבי רוח שפופים, שירים בשפת האם שלי, שאין ולא יהיה לה תחליף אצלי. הייתי רוצה לחגוג עם כולם. הגוף זוכר את הקצב אבל הלב שבור והדעת מוטרדת ומבוהלת. רוב החוגגים לא ידעו שהיינו שם, אולי גם לא ידעו מה נעשה בשמם בעזה, או שלא אכפת להם, או שהם חושבים שכך חייב להיות, או שאין קשר בין החגיגה כאן לאבל שם. הרבה מאלה שראו אותנו התרעמו, חלקם בשפה גסה ואלימה, חלקם בתדהמה אמיתית. אשה אחת באה וצעקה עלי שהבן שלה בעזה ואיך אני מעזה לתמוך בטרוריסטים. ולא מצאתי את המילים להגיד לה כמה אני מבינה אותה למרות שהיא רואה אצלי שנאה וסכנה.

היו לי, לצערי נראה שעוד יהיו, אנשים אהובים בצבא, במתקפות על עזה. אנשים שבשבילם אני יכולה להפוך למין סרסיי לאניסטר שמוכנה לשרוף ערים שלמות לאפר, רק שלא תיפול שערה אחת מראשם של יקיריה. אבל האם זו מדיניות? נקמה אינה מדיניות, דה הומניזציה אינה מדיניות וצריך שיהיה ברור לגמרי: ירי כדי להרוג על אנשים לא חמושים, גם אם הם מנסים לפרוץ את הגדר, הוא פשע מלחמה. סגירת חבל ארץ שלם למשך שנים, הגבלה והרעבה שלו, הם פשע. כיבוש ודיכוי וגירוש וכליאה הם פשע וגם איוולת נוראה שמסכנת את חיי כולנו.

בין התגובות הרבות היו פה ושם גם אנשים שאמרו לנו כל הכבוד. הכבוד מגיע למפגינות בעזה, לבנות ובני העם הפלסטיני בעזה, שמסרבות להתייאש גם כשיש להן כל הסיבות לעשות את זה, שלא מוותרות על זכותן לחירות ולכבוד אנושי. בואו נלמד מזה שייאוש אינו אופציה ואין לנו הזכות ליפול אליו.

אתמול היה מאד לא נעים, אבל לא מסוכן, היום אסע דרומה לשנות אווירה ולעבוד בנוף מדברי יפה, כי אני אשה חופשיה ונהנית מחופש תנועה מלא בתוך ארצי וברוב העולם, שלא כמו אחיותי בעזה. אני נהנית גם, עדיין, מהזכות לחופש ביטוי כמעט בלתי מוגבל, גם אם הוא נתקל בתגובות קשות. בואו לא נשקע במרה שחורה ובדמיונות על מחנות המעצר שישלחו אותנו אליהם. העתיד הזה, עבור מי שמשתייכת לקבוצת הרוב היהודי, בוודאי האשכנזי, עדיין רחוק ויש הרבה שאפשר לעשות כדי למנוע אותו. זאת מציאות החיים של אנשים רבים, גם פה, גם במקומות אחרים, ואנשים נלחמים לשנות בתנאים קשים בהרבה. אז זה לא הזמן לא להתייאש ולא להיבהל ולא לשתוק. זה הזמן להתנגדות.

הפגנות שיתקיימו היום (15.5):

18:00 בכיכר השעון, יפו

19:00 ברחוב קינג ג’ורג’, תל אביב

20:00 בכיכר פריז, ירושלים

19:00 הפגנה בחיפה