• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

בין אחד למאה?

כנראה שבאמת יש להקצות יותר משאבים למערכת החינוך בישראל, אבל עידו גדעון חושב שכל עוד אנחנו בוחנים הכל דרך עקומת ציונים חסרת משמעות – זה לא יפתור את בעיית אי-השוויון בין התלמידים
עידו גדעון

במאמרה “חינוך ראוי לכל ילד” שפורסם כאן, מבקשת טלי ניר להפנות את תשומת לבנו לחוסר השיוויון במערכת החינוך הציבורית הכושלת בישראל. מי לא שמע בשיחות סלון ובבתי קפה על פשיטת הרגל של מערכת החינוך – המורים הכושלים, התלמידים חסרי החינוך, בתי הספר המתפוררים. הבעיה, טוענת ניר, היא בחלוקת המשאבים: “ישראל משקיעה בתלמידיה הרבה פחות מהממוצע ב-oecd, למעשה רק שלושה-רבעים מההשקעה הממוצעת פר תלמיד במדינות המפותחות”.

המאמר מתבסס על אותם דירוגים ארורים לפי מבחני פיזה, בהם ישראל נמצאת מתחת למדינות מהדרום הגלובלי. כישלון ילדי ישראל במבחנים האחידים הבינלאומיים מעורר רגשות נוסטלגיים לצד זעם קדוש מצד כל המבקשים לשפר את מערכת החינוך. אבל באותה מידה, ניתן היה להביא את הנתונים המבהילים לגבי אחוזי הזכאות לבגרות – בדימונה, אום אל פחם או בקרב מהגרים יהודים מאתיופיה. גם שם, יש להניח, הפתרון המוצע יהיה בחלוקת המשאבים.

ההיגיון ברור: יותר כסף = יותר ציונים. ואנחנו אוהבים ציונים. ההבנה הזאת בדיוק הביאה לפריחתן של עמותות המפנות כסף ומשאבים שונים ומשונים מהשוק הפרטי למערכת החינוך “הכושלת”. אבל כאן בדיוק הבעיה: ההפרטה של מערכת החינוך לא מתחילה בתשלומי הורים, אלא דווקא בסגידה שלנו לציונים.

שרי חינוך לשעבר מתנצחים בדיעבד מי הצליח להשיג יותר משאבים למערכת, או לחלופין הפנה משאבים למגזרים נחשלים (בדרך כלל לקראת פריימריז). טענה נוספת שנשמעת, היא לגבי ייעול המערכת החורקת באמצעות הסכמי עבודה חדשים עם המורים או שינויים מבניים במשרד החינוך. בכל המקרים, השאלה סביב המדיניות הרצויה לשיפור החינוך נסובה רק סביב המשאבים המוקצים למערכת. באופן אבסורדי, דווקא ההסכמה על שיפור מערכת החינוך מבליטה את חוסר האונים מול מערכת “קורסת”.

בלב העניין נמצאות בחינות הבגרות. לעתים נדמה כי העיסוק המרכזי של משרד החינוך והעומדים בראשו הוא לבצע שמיניות מצחיקות באוויר כדי להבטיח עלייה באחוזי הזכאים לתעודת בגרות. לכאורה, משמשות הבגרויות ככרטיס הכניסה של הדור הצעיר לשוק העבודה ולעולם האמיתי. איזה כרטיס ואיזו כניסה. נכון שתעודת בגרות טובה תאפשר לך להתברג בתוכנית לימודים יוקרתית שבוודאי תבטיח לך עתיד כלכלי בטוח. אבל אם להורים שלך יש מספיק, הסיכויים הם שהתעודה בסופו של דבר תהיה טובה גם כך. וגם אם לא – הרי לשם כך יש מכללות יוקרה. מצד שני, אם איתרע מזלך ונולדת להורים עניים, לא תעודת הבגרות הטובה תציל אותך. כך שחוסר השיוויון בחברה לא נוצר במערכת החינוך, אלא משתקף בה.

אבל יש כאן בעיה עמוקה בהרבה. כל שיטה של הערכת תלמידים באמצעות מבחנים אחידים נדונה לשכפל את החברה המעמדית. דירוג תלמידים באמצעות מבחנים וציונים מאפשר להורים עשירים להעביר את ההון שלהם לדור הבא. השוק הפרטי לא מאחר להריח רווח פוטנציאלי וכמו פטריות אחרי גשם צצים מוסדות פרטיים לעשירים בלבד שמעגנים את אי-השיוויון. במילים אחרות, אפילו אם ישקיעו בתלמידים עניים פי שניים ושלושה מאשר בתלמידים עשירים, לעשירים יהיו האמצעים המספיקים לצאת מהמערכת עם יותר “הון חינוכי” – לא כך ניצור שיוויון בחינוך. בחינות אחידות נועדו לייצר נתונים חסרי משמעות לצורך נאומים של עסקנים וביורוקרטים, ובפועל להוריש את הפער המעמדי לדור נוסף ולייצר צרכנים מטומטמים לבחינות מיותרות.

לסיכום, יכול להיות שבאמת צריך הרבה יותר משאבים למערכת החינוך. סביר להניח גם של החלוקה של המשאבים הקיימים אינה צודקת. אבל הגדלת המשאבים לא תשפר את השיוויון, כל עוד אנחנו בוחנים הכל דרך קוף המחט של הבחינות האחידות. אפשר לחשוב על שיטות אחרות להעריך את התלמידים ואת המערכת, באופן שלא מכמת את התלמיד היחיד ואת הרקע החברתי-כלכלי שלו למספר בין אחד למאה.

הכותב הוא מורה וסטודנט לתואר שני בפילוסופיה של החינוך במכון לחינוך של אוניברסיטת לונדון

תגיות:
כנראה שיעניין אותך גם: