בכמה מתים אמור התלמיד הישראלי למלא את תרמילו?

התוכנית החדשה של משרד החינוך, “אמץ חלל”, מהווה עליית מדרגה משמעותית בפולחן המוות בו מצטיינת מערכת החינוך הישראלית. על פי תוכנית זו, לה שותף גם ארגון “יד לבנים”, יאמצו תלמידי כיתות בשכבה ט’ חייל צה”ל שנפל, ילמדו את קורות חייו ונסיבות מותו, ייפגשו עם משפחתו ויפיקו בסוף התהליך ספר הנצחה שיוקדש לזכרו. בשלב הראשון, שיתחיל בשנת הלימודים הבאה (תשע”ז), תכלול התוכנית 300 כיתות, אך בשלבים הבאים היא תתרחב לכיתות ושכבות גיל נוספות. לכאורה, אין בכך כל חדש, מכיוון שתלמידי מערכת החינוך אמונים מזה שנים על המפגש הסמלי עם המוות. אולם מבט מהיר על ההיסטוריה של הנצחת הנופלים בבתי הספר יגלה כי מדובר בחידוש חשוב – לפחות בהקשר הישראלי.

ההנצחה החינוכית המאורגנת של גיבורים אשר נפלו על חרבם החלה עוד לפני הקמת המדינה, בשנות העשרים של המאה העשרים, כאשר טרומפלדור וחבריו זכו לטקס זיכרון ייחודי, בית ספרי, בי”א באדר. הטקס, שנערך תחת הסיסמא המתחילה במלים “טוב למות…”, היווה למעשה את המודל הבסיסי לכל טקסי הזיכרון הלאומיים המאוחרים יותר. הוא הדגיש את מוטיב הגבורה והנכונות להקרבה עצמית, הבליט את מאבק המעטים מול הרבים, ויצר קשר חד-משמעי בין המוות, ההנצחה והתחייה הלאומית. לאחר קום המדינה הועם זהרו של טקס י”א באדר, שגיבורו היה “גלותי” מדי, והוא נעלם בהדרגה מלוח השנה הבית ספרי. במקום זאת נוצרה שורה של הזדמנויות חינוכיות, שהפגישו מדי שנה את תלמידי מערכת החינוך עם מתים הירואיים מזן אחר.

אירוע ההנצחה הממוסד הראשון היה טקס הזיכרון לחללי צה”ל, שהתקבע בבתי הספר בתחילת שנות החמישים, וקיבל במהירות את התבנית המוכרת: בגדי כחול-לבן, צפירה, דגל בחצי התורן, עמידת דום, נאום, מסכת, רשימת שמות, התקווה. בתחילת שנות הששים, בעקבות התהודה של משפט אייכמן, התווסף אליו טקס יום השואה, שנערך באותה המתכונת, אך עבור גיבורים שונים. בשנים הראשונות היו אלה מורדי הגטאות שזכו למרב תשומת הלב, אך בהדרגה התווספו אליהם גם “גיבורים” של יומיום, כגון אנשי תרבות ואמנות ואף אם דואגת וילדה שנקשרה לבובתה.

בשלב הבא הורחבו המפגשים בין התלמידים והמתים, והם כללו מרחבים שנמצאו מחוץ לבית הספר, ואפילו מחוץ לגבולות המדינה. בתחילת שנות התשעים, לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי, החלו לצאת משלחות מאורגנות למחנות ההשמדה בפולין, ואל טקסי יום השואה הבית ספריים נוספו הטקסים שנערכו במהלך המסע. אך בתי הספר דאגו במקביל שלא לקפח את זכר חיילי צה”ל, ושלחו מדי יום זיכרון משלחות תלמידים שיניחו זרים על קברי הנופלים בבתי הקברות הצבאיים. לכך יש להוסיף את “מסע ישראלי – מבראשית”, שמקיף מדי שנה עשרות-אלפי תלמידי תיכון ומבוסס על סיור בן שישה ימים הכולל גם עלייה לרגל לאנדרטאות ואתרי מורשת קרב.

הרחבה נוספת הייתה בכיוון הגילאי: מאז 2014 זוכים מדי שנה גם ילדי הגן להיפגש עם קורבנות השואה. התוכנית, שגובשה בימיו של השר שי פירון, ניסתה אמנם ליצור מפגש “מרוכך” ו”חיובי”, אולם הגננות שהעבירו אותה העידו על הקושי להפוך את השואה לאירוע בעל נופך אופטימי. ובל נשכח את רס”ן רועי קליין, גיבור מלחמת לבנון השנייה, שזינק על רימון במטרה להציל את חבריו ליחידה, והפך מאז למוקד של מפעל הנצחה אדיר אשר מקיף גם את מערכת החינוך, וכולל אלפי הרצאות, סדנאות, שיעורים ומצגות.

המכנה המשותף של כל המפגשים הללו הוא היותם נקודתיים. הם נערכים במסגרת של מקום וזמן מצומצמים – בין אם בבית הספר, או מחוצה לו –  ואחריהם יכולים התלמידים לשוב לחיי החולין שלהם. התוכנית החדשה, המתחרזת היטב עם הציווי “אמץ חייל”, אינה מאפשרת התנתקות שכזו. התלמידים אמורים לערוך מפגשים שבועיים סביב החייל המת, אשר ילווה אותם במשך שנת הלימודים. הם יעמיקו בסיפור חייו ומותו, יטפחו את קברו, ויכתבו במשותף את הספר לזכרו. מדובר, אם כן, בנוכחות מתמדת של השכול הצבאי אשר ירחף באופן בלתי פוסק בחלל הכיתה.

יש להודות שזו אינה תוכנית מקורית במיוחד. בשנת 2008 ניסה נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, לקדם תוכנית שלפיה כל תלמיד בכיתה ה’ יאמץ ילד יהודי שנהרג בשואה. התגובות לתוכנית, שהגיעו מפסיכולוגים, ממחנכים, מהיסטוריונים ואף מנציגי הקהילה היהודית היו ברובן עוינות. המגיבים התייחסו בעיקר לטראומה הנפשית שעלולה להיגרם לילדים אשר ייחשפו למוראות השואה, אך גם הציבו סימן שאלה סביב ההזדהות הרגשית כאמצעי ללימוד היסטורי. הלחץ עשה את שלו, וסרקוזי ביטל בסופו של דבר את תוכנית האימוץ, והסתפק בקידום תוכנית יותר “שמרנית” של לימוד היסטורי של השואה.

הן ניקולא סרקוזי והן נפתלי בנט, המקדם את התוכנית ״אמץ חלל״, מודעים ודאי לעצמתו הרגשית האדירה של המוות, אותו חור שחור אליו כולנו נישאב בסופו של דבר. מול המוות אנו עומדים נפעמים, ומאבדים בדרך כלל את היכולת לחשוב באופן תבוני וביקורתי. בנוסף לכך, ההזדהות עם החייל המת משכיחה מאתנו שלא מדובר תמיד בקורבן תמים – מאז 1967 איבד צה”ל את הזכות לקרוא לעצמו “צבא ההגנה” והפך, למעשה, לצבא הכיבוש. סביר להניח שהחייל המת אותו ייאמצו התלמידים יהיה מישהו שנהרג במהלך שירותו באחת ממלחמות לבנון, בשטחים או בעזה. המדינה, אשר מנכסת לעצמה את משמעות מותו, לא תאפשר ודאי לתלמידים להקשיב לקולות הספקניים שעולים לעתים מן המשפחות השכולות המתנגדות למדיניות הרשמית כלפי האוכלוסייה הפלסטינית.

אך מעבר לכל יש להציב את השאלה: בכמה מתים אמור התלמיד הישראלי למלא את תרמילו במשך 14 שנותיו במערכת החינוך? פולחן המוות, שמגביר את עוצמתו ככל שהתלמיד מתקרב לגיל הגיוס, מאותת לו כי הנתיב היחיד שהוא יכול ללכת בו נראה כמו “השביל המחבר”, בו צועדים מדי שנה אלפי תלמידים בין מוסד יד ושם ובית הקברות הצבאי בהר הרצל. כך נע התלמיד הישראלי בין שני מוקדי הזהות שלו – קורבן השואה והחייל המת – המהווים דמות אחת בעלת שני פנים. באופן שכזה הופך עבורו המוות מאירוע המצוי באופק המרוחק להוויה יומיומית, מובנת מאליה, ואפילו נחשקת.