במדינת שומר הלילה של רוגל אלפר

רוגל אלפר התעורר השבוע וגילה שהוא בעצם הכלאה של איין ראנד ורוברט נוזיק. ההארה הזו אינה תוקפת בדרך כלל אנשים בגילו של אלפר, אלא נערים ונערות בגיל ההתבגרות שסיימו זה עתה לקרוא את “מרד הנפילים”. במאמר ב”הארץ” מדקלם אלפר, מבלי לציין את שמו של ההוגה המקורי, בתרגום מילולי ובאותן מטבעות לשון את מסקנותיו של הפילוסוף האמריקאי רוברט נוזיק. אחת ממסקנות ספרו של נוזיק, “אנרכיה, המדינה ואוטופיה”, היא שהחובה של האזרח לשלם מיסוי היא סוג של עבודה בכפייה ושמדינה שכופה על האזרח לשלם מיסים גוזלת את פרי עבודתו והופכת אותו לעבד.

ההבדל בין נוזיק וחקיינו אלפר הוא שנוזיק מספק טיעונים למסקנות הליברטריאניות הקיצוניות שלו, בעוד אלפר רק מדקלם אותן. קיימת ספרות ביקורתית עניפה אודות הטענות של אלפר/נוזיק שלפיהן מיסוי הוא עבדות ושהמדינה האידיאלית היא “מדינת שומר הלילה” שתפקידה צריך להיות מצומצם לשמירת החוק והסדר.

ההנחה שגביית מיסים היא שוד מכיוון שהיא לוקחת מהאדם את פרי עבודתו, מבוססת על מספר הנחות בסיסיות שגויות. הנחה אחת היא שלאדם יש זכות קניין מוחלטת על פירות עבודתו. אולם זכות כזו יכולה להיות קיימת רק בתנאי שפירות העבודה הללו נוצרו ללא סיועם של אחרים או באמצעות קיומן של מערכות כמו שוק כלכלי. ללא קיומה של חברה, כלומר מערכת מוסדות ופעילויות היוצרת ביקושים למוצרים שאנחנו יוצרים, מנגנוני מסחר, עובדים נוספים העובדים לצדנו, מערכת חינוך ומערכות נוספות, המוצרים שאנחנו יוצרים לא היו באים לעולם ולא היינו זוכים לשום הכנסה. כך שגם הכנסתו של אלפר שהוא כל כך חרד לשלמותה היא פרי תוצאה של הסדרים פוליטיים, חברתיים וכלכליים חינוך ומערכות נוספות. במחקר מעניין שפרסמו לפני מספר שנים גאר אלפרוביץ ולו דילי, הם גילו שכ-90% מהרווחים הפרטיים אינם תוצאה של גאונות, מאמץ או השקעה אלא מה שהם מכנים ניכוס בלתי צודק של הירושה הקולקטיבית של הכלל, של הידע המצטבר הקולקטיבי לאורך הדורות. לטענתם, אם השוק היה מתגמל אנשים אך ורק על פי תרומתם האישית הם היו זוכים ל-10%-20% מהכנסתם.

הערך החשוב ביותר עבור ליברטריאנים קצת יותר מתוחכמים מאלפר, הוא החירות. המיסוי בעייתי בעיניהם כיון שהוא פוגע בחירויותיהם של אנשים לעשות בכספם ככל העולה על רוחם; אולם אם ערך החירות הוא הערך העליון, אזי מן הראוי להשוות בין מידת הפגיעה שפוגע המיסוי שמוטל על שרי אריסון ויצחק תשובה בחירויתיהם, לעומת מידת הגדלת החירות שמספקים כספי המיסים הללו למשל להגדלת חירויותיהם של עובדי שכר מינימום שיכולים ליהנות משירותים חברתיים כבריאות וחינוך.

על פי חזון המדינה האידיאלית של אלפר, אין שום בעיה מוסרית בהפקרת אנשים למוות ברעב ומחלות אם אין באפשרותם לממן לעצמם אמצעי קיום בסיסים ושירותי בריאות. במדינת שומר הלילה אין גם שום חובה של המדינה להעניק שירותי חינוך לילדים שהוריהם אינם מסוגלים לממן עבורם שירותים כאלו. אולם איך אפשר להשוות את מצבם של אנשים אלו לתחושת העבדות הקיומית הנוראה שתוקפת את אלפר, קורבן השוד המדינתי, בכל פעם שהוא מציץ בתלוש השכר שלו.