בני גנץ מסוכן יותר מאיתמר בן גביר

שיתוף הפעולה הצפוי בין “הליכוד” למפלגות “איחוד לאומי” ו”עוצמה יהודית” מלמד על הלגיטימציה שלה זוכה הגזענות בשנים האחרונות. אם בעבר “הליכוד” יצא באופן נחרץ נגד הכהניזם, בימינו הקווים האדומים כבר לא קיימים. גם אריה דרעי, יו”ר ש”ס, בחר לקרוץ לכיוון איתמר בן-גביר, עמדה שלא זכורה בתולדות מנהיגותו. כך, אמירתו השפלה של ראש הממשלה בנימין נתניהו במהלך יום הבחירות הקודם, “הערבים נוהרים לקלפיות”, הופכת למציאות רעה. התבטאויות ודעות גזעניות הן דבר שמקובל בדרגים הבכירים ביותר של הציבוריות הישראלית.

אולם בעיני, האירוע החמור והקשה ביותר של מערכת הבחירות הנוכחית – עד כה – הוא דווקא הצהרתו של בני גנץ, יו”ר רשימת “כחול-לבן” על כך שבמהלך כהונתו כרמטכ”ל “חלקים מעזה חזרו לתקופת האבן”. מהבחינה הזו, בני גנץ והלך הרוח שהוא מגלם ומייצג, מסוכנים פי כמה וכמה מהגזענות הבוטה שאליה חבר נתניהו. הם מסוכנים, כי הם באים לידי ביטוי ביכולת לקדם ולהוציא לפועל מדיניות שתפגע בצורה חמורה ביותר בזכות של בני אדם לחיים, לשלמות הגוף, לקורת גג, לשירותי בריאות בסיסיים, לאספקה שוטפת של מים, חשמל, תשתיות ניקוז ועוד. אם אכן זהו המדד אזי בני גנץ, לאור אמירתו בנימה מופגנת של גאווה, הוא אחד האנשים המסוכנים בישראל. מסוכן הרבה יותר מאיתמר בן גביר.

חשוב לעמוד על ההבדלים בין האלימות שמייצר מנהיג פוליטי כבני גנץ לעומת האלימות של מפלגות הימין הקיצוני למיניהן. בעוד הימין הקיצוני ממוסגר כגזעני וזוכה לגינויים והתנגדות בזירות שונות, לרבות זו הבינלאומית, בני גנץ מייצג את המיינסטרים הישראלי הראוי, הערכי והנכון. הוא זוכה לתמיכה של גופי תקשורת מרכזיים ונהנה מתדמית מתונה ומהוגנת. גם אלו הטוענים שהם מייצגים עמדות שמאל, למשל מרצ, כבר הביעו את תמיכתם האפשרית במועמדותו של גנץ לראשות הממשלה. מדובר אפוא בסוג של אלימות שהיא המובן מאליו בישראל, הלגיטימית והמקובלת ביותר, אלימות אשר נכון להיום אנחנו לא מדברים על קורבנותיה ולא סופרים אותם. אם גנץ גאה בכך שהוציא לפועל מדיניות נפשעת שכזו בעבר, וכעת ברור לנו שלא רק שהחברה הישראלית נעדרת כל מנגנון או קול אשר ימנע אותה בעתיד, אלא אף היא מתגמלת את מבצעיה בציבור בוחרים/ות גדול, הרי שמינויו האפשרי של גנץ לראשות הממשלה טומן בחובו סכנה ממשית.

היבט נוסף של הסכנה הצפויה בבחירתו של בני גנץ לתפקיד ראש הממשלה נובע מהשיח הציבורי השקרי בישראל. במשחק המסיכות הישראלי, מפלגת “כחול-לבן” נחשבת תנועת מרכז-שמאל שתפעל לפתרון מדיני, להבדיל מהימין, אוהדי בית”ר, המתנחלים וכו’. אבל מדובר בכחש עצמי קולקטיבי שכבר התפוצץ לנו בפנים: אהוד ברק, כביכול מנהיג שמאל, חזר מהמו”מ לשלום מול המנהיגות הפלסטינית עם סלוגן הרה אסון: “אין פרטנר”. הביטוי המכונן הזה משמש עד היום את הימין הישראלי כל אימת שעולה האפשרות לפתוח בהידברות על מנת למצוא פתרונות ראויים לפיוס. וחשוב לומר שבמובן הזה הצדק עם הימין- “אם אתם בשמאל הצעתם הכול ולא הצלחתם, אם אתם אומרים שאין פרטנר, אז ברור שצריך להמשיך במדיניות של שליטה והפעלת כוח”. יתרה מזו, בהמשך לאותו היגיון: אם בני גנץ, המתון והמקובל על השמאל הישראלי, גאה באלימות שהפעיל בעזה נגד תושבים/ות, אז קל וחומר שנתניהו הימני יידרש להפעיל כוח רב יותר במהלך עימותים צבאיים. את המחיר של השיח השקרי הישראלי ישלמו בעזה.

אז כיצד זה שבני גנץ, אפילו לאחר הודאתו על ביצוע פשעים נגד תושבים/ות בעזה, נחשב אלטרנטיבה ראויה לשלטון הימין? זהות אשכנזית עדיין מהלכת קסמים על קבוצות רחבות בחברה הישראלית. בני גנץ מגלם את המטען התרבותי של “מלח הארץ”- איש צבא בכיר מאד, גבוה, תכול עיניים, ישראלי. יצחק רבין מודל 2019. אבל ממש כפי שהאלימות של “דור המייסדים” המהולל לא נספרת ע”י השמאל הישראלי, אשר לדידו הסכסוך התחיל בכיבוש של 67′, ולא יעזרו מחקרים ועדויות אינספור על פעולות לטיהור אתני ב- 1948 ואילך, כך גם אלימותו של בני גנץ נותרת שקופה. או אז, בניכוי ההצהרה המחרידה על תקופת האבן, בניכוי הפשעים נגד תושבי/ות רצועת עזה, כמה נוח לצקצק בהתחסדות לנוכח ההסכם של נתניהו עם הימין הקיצוני.