השבוע ראיתי את סרטו של לארס פון טרייר, “דוגוויל”, וקראתי את הראיון שערך ארי שביט ב”הארץ” עם ההסטוריון בני מוריס והתפרסם היום. בשני המקרים הללו משחקים האינטלקטואלים בתפקיד ספקי ההגיון המוסרי לחברה שבה הרוע התמסד והפך לנורמלי.
הסרט והראיון הזכירו לי גם דברים שכתב זיגמונט באומן בספרו modernity and the holocaust (1989). אחת מטענותיו המרכזיות של באומן בפרק הראשון היא שמדינת הגינון המודרנית תופסת את האוכלוסייה המנוהלת על ידה כסוג של גן בעל צמחים מתורבתים שאותם צריך להשביח באמצעות טיפול קפדני, ולעומתם גידולי פרא שאותם צריך לנכש על מנת שלא יזהמו ויפריעו להתפתחותם המסודרת של הנבחרים לטיפוח.
באומן טוען כי תרבות פוליטית מהסוג הזה “היוותה בית גידול מתאים לרעיון השואה”, הן מבחינת הפתרונות הפרקטיים שהציעה, והן מבחינת הלגיטימציה “ההגיונית” שסיפקה למבצעיה.
בסרט “דוגוויל”, אחת הדמויות המרכזיות היא האינטלקטואל האמון מבחינתו על שמירת חוסנה הפיסי והמוסרי של הקהילה בה הוא חבר. הוא מבקש בתחילת העלילה מחברי הקהילה לקבל לשורותיה אשה זרה שזה עתה נמלטה על נפשה.
דפוסי ההתנהגות כלפיה נידונים להיות כפופים לאינטרסים הכלכליים וליצרים האפלים ביותר של הקהילה שלתוכה היא נקלעה. אט אט, בתהליך יומיומי אפור, כמעט בלתי מורגש, תוך כדי התפתחות מעין ספירלית של צרכים הנוצרים ומתמסדים כתוצאה מניצול כוח עבודתה, עוברת האשה תהליך של דה-הומניזציה שבמסגרתו היא הופכת לאובייקט שעובד יותר שעות ומקבל פחות שכר, ואף נידון ליותר ויותר סנקציות, כאשר גם גופה, שנכבל בשלב מסוים בשלשלאות ברזל, הופך לקניינם הפרטי של חברי הקהילה שאונסים אותה בזה אחר זה, תוך כדי טענות לכבוד ולחולשה.
על כל אלה מנצח האינטלקטואל המייצר שוב ושוב את השיח המוסרי של הקהילה ( תוך כדי אמפתיה כלפי האשה) המספק את הלגיטימציה להתמסדותה של האדישות המוסרית כלפי הקורבן, לפיה דווקא עליה מוטלת החובה להתאמץ יותר על מנת שלא תגורש.
התעקשותה להישאר סובייקט אנושי עם תביעה לצדק אינה מותירה בידו ברירה לבסוף, אלא לגרשה על ידי מסירתה למבקשי נפשה על מנת לשמור על שלמות גוף הקהילה.
בשנים האחרונות, כאשר כל המורסות של הפרויקט הציוני הגיעו לתהליך הבשלתן ואי אפשר יותר להסתירן עקב זליגתן הפרועה לכל עבר, נדמה שכל ההתפתלויות המוסריות בנוגע לגירוש, כיבוש, ניצול וכיוצא באלה אינם יכולים יותר להסתיר את מה שגלוי וברור לכל.
מדבריו של מוריס, נראה שהשיחדש מעורר הפלצות המיוצר על ידי הצבא ובחלקים מהאקדמיה כבר אינו מוצא טעם בהסתרה ובהתפתלות בכדי להצדיק את העבר וההווה שבתוכו מתנהל הפרויקט הציוני.
כמו הגנן מ”דוגוויל”, כך גם מוריס טוען כי למען שלמות מיתוס הקהילה או העם למעשה הכל מותר, ו[כמעט] הכל מוסרי. אכן, טוען מוריס, היו מעשי אונס וטבח והיה טיהור אתני, אולם הטיהור האתני מוצדק, כי בלעדיו מדינת ישראל לא הייתה יכולה להתקיים. ראוי לשים לב למונחים שבהם הוא משתמש: “… היה הכרח לעקור אותם… היה הכרח לנקות את העורף ולנקות את אזורי הגבול ולנקות את הצירים הראשיים”.
כמו הגנן של “דוגוויל”, גם מוריס מביע “סימפתיה” לעם הפלסטיני “שבאמת עבר טרגדיה קשה”. אף על פי כן, כישלונו של בן גוריון לטענתו, היה בכך שלא גירש את כל האוכלוסיה הפלסטינית במהלך אותה מלחמה. שני הגננים מביעים לבסוף תמיכה בפתרון של עקירה אל מול ההתנגדות העיקשת של קורבנותיהם.
היום, ממשיך מוריס, מכיוון שטקטית אי אפשר לגרש את הפלסטינים (“מאגר דמוגרפי גדול ונפיץ בגדה ובעזה ובתוך ישראל עצמה”), במקום עקירה או ניכוש רצוי לעבור לפעולת גידור. לטענתו “צריך לנסות לרפא את הפלשתינאים” (“כימותרפיה”, יחדד הרמטכ”ל בראיון אחר) הסובלים מבעיה תרבותית פנימית (איסלאם) המייצרת אלימות לא רציונלית שהיא המקור לכל הסכסוך. אולם עד שהמחלה תמוגר “צריך להקים להם משהו כמו כלוב”, מכיון ש”העולם הערבי כמו שהוא היום הוא ברברי”.
כיאה לגזען, שלא למד שום דבר מהשואה, גם תכניות הגידור שהוא מבקש ליישם על “גידולי הפרא”, אינם פרי מחשבתו הפורה, אלא כבר קיימות הלכה למעשה בעקבות אוסלו והאינתיפדה הנוכחית. בהתאם לכך מוריס משתמש בהסבר בזוי ומיושן, א לה גולדה מאיר: “למרות שאנחנו מדכאים את הפלשתינאים אנחנו כאן הצד היותר חלש”, ושערפאת “רוצה להחזיר אותנו לאירופה, לים שממנו באנו”. כאילו שכולנו אליק, ש”בא מן הים”.
מוריס אינו היחיד כמובן, אבל הוא מהבולטים. בשיחדש המתגבש בתקופה האחרונה יותר יותר קולות מביעים פתרונות טרמינליים לגבי הסכסוך הציוני-ערבי שבעקבותיהם קשה להבחין למשל בטרנספר הזוחל בכפרי הגדה המתרחש כבר כמה שנים. קשה לפעמים גם להבחין בתהליך היומיומי שבו הופכים קורבנות הסכסוך הזה לאובייקטים שצריך לסלקם מתחום הראייה על מנת שהציונים יקבלו קצת שקט.
חשוב לראות במקרה הזה שלטרנספר יש כבר מנגנון לגיטימציה שהולך ומתגבש. בלתי אפשרי יהיה לעצור אותו לאחר שיתמסד.
בני נוריאלי הוא סטודנט למ.א. במחלקה לסוציולוגיה, אוניברסיטת ת”א.