גלגלו על הלשון: מכינה קדם אזרחית

המילה “ערכי” כמו מקבילתה הפואטית – הביטוי “מלח הארץ” – ריקות מתוכן. ‘ערכי’ נאמרת או נכתבת כאשר רוצים לחלוק למישהו מחמאה אולטימטיבית, אך למעשה מה שאומרים הוא: בסולם הערכים הפרטי שלי, בסדרי העדיפויות המוסריים, התרבותיים, האזרחיים והאידיאולוגיים שלי, הוא או היא בפסגה. הדגש הוא באופן מובהק על המילה “שלי”. בעיניי, עבורי, בעולם שלי.

קשה לחשוב על מילה שמבטאת קשת יותר רחבה של פרשנויות סובייקטיביות לעילא. סולם הערכים של גבר חרדי שבראשו ניצב בורא עולם והמצוות שלטעמו מנחות את התנהלותו, אינו פחות ערך מזה של לסבית המקדישה את זמנה ומשאביה למען זכויות בעלי חיים. למרבה הזוועה, עבור תומכיהם, הרבים, הנאצים היו לא פחות ערכיים ממרטין לות’ר קינג. הם הציעו סולם ערכים מאד ברור, ובכל מאודם ועם כל משאביהם פעלו להגשמתו. רבים מהם, גם אחרי שהתגלו ממדי החורבן שסולם הערכים שלהם המיטו הן על ארצות רבות, והן על ארצם הם, ואפילו על משפחותיהם, המשיכו לדבוק בערכים שבהם האמינו ולאורם פעלו במשך קרוב לעשרים וחמש שנים.

אלא שבישראל, וביתר שאת בשנים האחרונות, כאשר עושים שימוש במילה ‘ערכי’ על נגזרותיה, כאשר מדברים על ערכים מדברים כמובן על ציונות. וליתר דיוק, מתכוונים לציונות מסוג מסוים בלבד. מתיחת המסטיק של הציונות כערך אל תוך ההווה והעתיד היא בעיני – הנה, ערכים שלי – הבסיס למרבית הרעות החולות של החברה הישראלית. התנועה הציונית שמה לה כערך עליון יסוד בית לאומי לעם היהודי. עניין זה הוסדר והסתיים עם תום המלחמה ב-1948. קמה מדינת ישראל אשר הוכרה על ידי המוסדות הבינלאומיים. לא זו אף זו, במשך השנים המדינה אף הוכרה על ידי חלק מאויבותיה הראשיות (מצרים וירדן), ורבות ממדינות ערב גם אם אינן מקיימות יחסים דיפלומטיים עמנו, מצהירות שוב ושוב שישראל כישות מדינית עצמאית היא עובדה קיימת ושזכותה המלאה להתקיים כמדינה לכל דבר.

ולכן, כאשר אני נשאל – עצם הצורך לשאול את השאלה מדגיש עד כמה שדה-המשחק מוטה – אם אני ציוני, התשובה שלי “לא”, נענית במנעד שבין הרמת הגבות, למבט חמוץ, חשדני, עוין. הציונות סיימה את דרכה כאשר קמה מדינת ישראל. נולדתי כאן, ולמרות שחייתי באושר קרוב למחצית חייב הבוגרים בניו יורק, בחרתי שוב לחיות פה, וכאן לגדל את ילדי. ועם זאת, איני ציוני. הצלחתה וסיום תפקידה של הציונות הן עובדה, ולשאול אותי אם אני ציוני דומה לשאלה האם אני תל אביבי. אני גר בישראל, ואני גר בתל אביב, אבל המגורים, עצם החיים הפרטיים, הקהילתיים, או האזרחיים שלי במקומות אלו אינם ערכים, אלא עובדות. השאלות שאני שואל, והתשובות (קרי, הערכים…) שאני נותן לשאלות שמעסיקות אותי בנוגע למקום הזה, ציון, ישראל, הן על אופיו, סדרי העדיפויות שמותווים בו, היחס של הקהילות החזקות שבו לרוב היותר חלש, הטיפול או העדר טיפול בפערים חברתיים, כלכליים ואחרים, האפשרויות – או העדרן – להשכלה, בריאות, סעד, הגנה של החלשים, ההגנה על מרחב החירות הפרטית והקהילתית של מי שאינו נמנה על האוחזים בשסתומי הכוח, המשפט, וההון האמיתי והסימבולי, ולאופנים השונים שבהן המדינה על מנגנוניה מנהלת את יחסיה עם מדינות אחרות, ובראשן דווקא מי שמוגדרים כאויבים.

בישראל, אחזור ואדגיש, ערכי פירושו בראש ובראשונה ציוני. כלומר, מי שרואה בהמשכו של המפעל הציוני להקמת בית לאומי לעם היהודי, כפרויקט שלא הסתיים, שיש להרחיבו ולהעמיקו. מכאן, שאני ושכמותי אינם ערכיים. וטוב שכך. אם ערכיות בישראל פירושה ציונות, ואם ציונות פירושה מזה כמה עשורים, מיליטריזם, מדיניות אפרטהייד, רמיסת זכויות אדם ואזרח של לא יהודים, הן בישראל והן בשטחים הכבושים (אף מדינה בעולם, ואפילו לא ישראל, אינה רואה בשטחים אלו חלק ממדינת ישראל), סוציאליזם הפוך, כלומר כזה שמבצע אפליה מתקנת פרמננטית, עמוקה, לטובת המאיון העליון ותאגידי הענק, טיפוח שיח לאומני, אלים, ומזלזל במי שאינו צועד בתלם, אז כן, ל”סל ערכים” זה המאוגד תחת הכותרת ציוני, אני מתנגד.

מי זכאי לתואר “ערכי” או “מלח הארץ”

לא הייתי נדרש למילים ערכי, ערכים, מלח הארץ, טובי בנינו וכו’, אלמלא הטרגדיה הנוראה בנחל צפית, טיול המכינה הקדם צבאית בני ציון בו מצאו את מותם בשיטפון תשע נערות ונער. באופן לא מפתיע האסון גרר בעקבותיו מבול של תגובות בתקשורת הרשמית, ברשתות החברתיות, במפגשים והתכתבויות.

בצדק.

מותם של עלמות צעירות ועלם כה צעירים הוא טראגי. תנחומיי למשפחות, לקרובים ולחברים, אלו ששום הסבר, מחווה, לא יספקו להם נחמה.

בצדק, עשרת הנספים הוצגו בשמם, בליווי דברי הספד נרגשים, כשבכולם, גם כאן, בלטו המושגים מלח הארץ, אהבת הארץ והעם, והטיות מהטיות שונות של התואר ערכי. אותם מושגים בדיוק הופיעו גם בנוגע לגורמים האחראים על הטיול: המנהלים והמדריכים של מכינת בני ציון. בעוד בנוגע לקורבנות האסון המושגים הללו, בצדק ברגעים קשים כאלו, היוו גושפנקא למעלות הייחודיות של הצעירים, בנוגע לאחראים, המילים ערכי, ציוני ו’מלח הארץ’ כמובן היוו התחלה של כתב הגנה לנוכח החקירה שנפתחה, ובעיקר מול הלינץ’ הציבורי שמאפיין את הרשתות החברתיות.

יום לפני האסון, למעשה ביומה הראשון של הסופה, אשר באזורנו היא חריגה עד מאד בעוצמתה המרוכזת, נסחפו אל מותם, בתקריות נפרדות, נער ונערה מהפזורה הבדווית, לא רחוק מערוץ צופית הקטלני. התקריות דווחו לאקונית, בקצרה, בכמה כלי תקשורת, ונבלעו בשלל כתבות מרהיבות, דרמטיות ועמוסות קלישאות על נזקי הסופה. על הנערה, סופר שרעתה את עדר הכבשים של משפחתה, ניסתה להצילו מהסחף, דבר שהביא למותה. על הנער נאמר עוד פחות. ניסיון הצלה של עדר כבשים המהווה מקור פרנסה חשוב למשפחה לא נראה כמעשה הרואי, אולי כמעשה שטות, ובוודאי כשמשהו המאפיין אנשים המנותקים מהעולם ולא יודעים שאסור להסתובב ככה בשטח ביום שכזה. במרבית כלי התקשורת אפילו שמותיהם לא הוזכרו, וניסיון לדלותו במנועי חיפוש העלה חרס. למותר לציין שאיש לא התייחס אליהם כאל ערכיים או כאל מלח הארץ, וגם לא לנהג המשאית איימן ג’אבר מטיבה שגופתו טרם נמצאה, וש”בסך הכול” היה שם, לרוע מזלו, על מנת לפרנס את משפחתו.

מבלי לגרוע מהייחודיות של כל קורבן, מהתכונות היפות שלה או שלו, ומבלי לגרוע מהצורך של משפחות וקרובים אבלים לעשות שימוש במושגים אלו, דווקא משום שהם משמשים הן את החשודים, לכאורה, לפחות בשחצנות, עצימת עיניים, ניהול גרוע, שלא לומר גרימת מוות, וגם את הקורבנות של טעויות קשות אלו, נחשפת ביתר שאת ריקנות המושגים.

כאשר צעירים, כקבוצה, או כבודדים, מסרבים לשרת בצבא, מסיבות שעבורם הן אידיאולוגיות, משמעותיות, הם לא יזכו לתיאור “זו צעירה ערכית”, “הוא מלח הארץ”. כמה רהוטים, מנומקים, אדיבים ונעימים שלא יהיו, היחס אליהם יהיה כאל סרבנים במקרה הטוב, בוגדים, וכמובן ברשתות אף למטה מזה, עד בני מוות, במקרה הרע. מפעילי המכינות הקדם-צבאיות (ומיד אתייחס להגדרה זו), הם כמובן ציוניים ומזה נגזר אוטומטית שהם ערכיים ומלח הארץ. וכפי שציינתי, למותר לציין שזה פועל בכיוון ההפוך: הם ערכיים, כלומר הם ציונים, והם ציונים כלומר הם מאמינים שבראשית, ואולי אף בראש מסלול החיים במדינת ישראל עומד השירות הצבאי, ועדיף, כפי שהוסבר בהצעת חוק המכינות הצבאיות שנחקק בשנת 2008: השירות הצבאי הקרבי.

“המכינות הקדם-צבאיות – חילוניות, דתיות או משולבות – מקבלות הכשרה כעתודה של הפיקוד הצבאי ושל דור המנהיגות של החברה הישראלית. כמחצית החניכים במכינות מתגייסים לתפקידי לחימה – שיעור גבוה בהרבה לעומת כלל המתגייסים לצה”ל, וכך גם באשר לפונים לתפקידים פיקודיים מתוכם… חניך הלומד במכינה רשאי לדחות את גיוסו לצה”ל בשנה, והוא זוכה להכנה נאותה להשתלבות בשירות מלא בצה”ל, בייחוד ביחידות השדה, תוך הרחבת אופקיו, העשרת עולמו וחינוכו לערכי הציונות.”

המכינות הקדם צבאיות הן למעשה (עוד) מכשיר להטמעת הנוסחה: ערכיות = מלח הארץ = ציונות = שרות צבאי (עדיף פיקודי X עדיף קרבי). הפרויקט ששורשיו ניטעו ב-1988, כולל היום 54 מכינות מוכרות הפזורות ברחבי הארץ ומקבלות תקציב שדי חופף לתקצוב סטודנט במכללה על פי “סל לאור” העומד על כ-22,000 ₪ לשנה לתלמיד. התקציב אמנם מגיע ממשרד החינוך, אך הפיקוח משותף לו ולמשרד הביטחון, שעובדים מול מועצת המכינות הקדם צבאיות הציוניות-ישראליות. המכינות מציעות היצע נרחב לקהלים שונים בעלי אוריינטציה פוליטית ואמונית שונה – כל עוד אוריינטציות אלו הן בתוך הקשת הפוליטית הציונית, ולמותר לציין יהודית, כמעין המחשה מעשית של הטענה של נועם חומסקי: “הדרך הטובה ביותר לגרום לאנשים להיות פאסיביים וצייתנים היא להגביל באופן מוחלט את גבולות מנעד הדיון המורשה, אך לעודד בתוך אותו מנעד ויכוח ודיון סוערים”.

גבולות הדיון בישראל ברורים מאד. התגייסות לצבא בכל תנאי אינה נושא לדיון. הצבת סולם ערכים שאינו כולל את המשך הפרויקט הציוני לנצח, ועל חשבון עם אחר, אינה נושא לדיון. רפורמה אגררית אינה נושא לדיון. שינוי רדיקלי של סדרי עדיפויות כלכליים, חברתיים ותרבותיים, אינם נושאים לדיון, כי, טוב נו, תקציב משרד הביטחון… ערבים שלא משרתים בצה”ל, מעגל סגור.

בכל מערכת החינוך הפורמלית (אפילו ביישובי הדרוזים, הבדווים והצ’רקסים) – וגם זו הלא פורמאלית, תנועות נוער, מרכזים קהילתיים, חוגי ידיעת הארץ ועוד – ילדים ונערות עוברים הכנה עקבית, הולכת ומתגברת, לשירות הצבאי. שיעורים, ביקורי קצינים, ימי זיכרון, סיורים וטיולים, מחנה גדנ”ע, אימוץ יחידות (ואנדרטאות), משלוחי מכתבים וחבילות לחיילים, ועוד כיד הדמיון המיליטריסטי הפורה. למותר לציין שבתיכון ההכנות בשיא עוצמתן.

אם נוסיף לכך את העמדה הציונית, מיליטריסטית, של כל כלי התקשורת המסחריים והלאומיים, את העדרה הכמעט מוחלט של תרבות נגד משמעותית, אחד מעמודי התווך של שנות הגדילה של כמעט כל ילד וילדה, נער ונערה יהודים במדינת ישראל הוא הכנה קדם צבאית מתמשכת.

ואז שירות צבאי.

אבל מיום ליום הולך ומתברר שמה שחסר בישראל זו דווקא הכנה קדם אזרחית. כלומר, שצריך לייסד כאן מכינה קדם דמוקרטית, קדם הומניסטית.

במכינה כזו, ועדיף ששורשיה יהיו נעוצים במערכת החינוך, אם מותר לחלום, יכולים להיות שותפים כולם, ערבים ויהודים, נשים וגברים, סטרייטיות ולהט”בים, דתיים וחילוניים. מכינה כזו תציב במרכז את האזרחית וזכויותיה, את האדם וחירויותיו הרבות, את הקהילות השונות ושאיפותיהן. לא את המדינה, ובטח ובטח שלא את הצבא. במכינה כזו ילמדו שביקורתיות אינה בגידה, ושסירוב אינו בהכרח הפתח לאנרכיה. במכינה כזו ילמדו שערכיות אינה מחמאה. שלכל אחד ואחת הערכים שלה, ושאם יש ערך אחד שצריך, חובה לשמור עליו, זה זכותך שהערכים שלך יהיו שונים, הפוכים משלי.

ואולי, אולי לא צריך בכלל מכינות, וכמו ששרו פינק פלויד, Leave them Kids alone.