דגלים? בחייכם!

אלפי פלסטינים אזרחי המדינה הגיעו בשבת האחרונה (11.08) לכיכר רבין כדי למחות נגד חוק הלאום הקולוניאליסטי במהותו. להפגנת הענק הזאת קראה ועדת המעקב של הציבור הערבי, שלמרבה הצער כרגע הינה הגוף הפלסטיני המנהיג היחידי בנמצא. בניגוד לרבים – פלסטינים כיהודים – אני לא התבלבלתי, לא התלבטתי ולא נקרעתי בשאלה האם ללכת להפגנה או לא. לי היה ברור שאני לא הולכת. מניעיי לא היו קשורים לדמויות שעמדו מאחורי היוזמה, לנפשות הפועלות ואף לא להנהגה הפלסטינית הנוכחית – שמזמן איבדתי את אמונתי הפוליטית-לאומית בה. התנגדותי האישית להשתתפות נבעה בעיקר עקב המסרים, התכנים והשיח שתחתם התקיימה מחאה המונית זו.

מסגוּרה של ההפגנה תחת המסר השטחי “יבוטל חוק הלאום – כן לשוויון” הוא מעשה הפסול בעיניי פוליטית, אידיאולוגית ואסטרטגית. הבעייתיות במסגור הזה רחבה ועמוקה, ואני אמנה פה כמה מהיבטיה. ראשית כל, הדרישה לשוויון אינה הדרישה הפוליטית-לאומית הפלסטינית – הדרישה היא לסיים את הכיבוש שבגללו ותחתיו נחקק חוק הלאום מלכתחילה. תמוה מאוד ואף פסול בעיניי לדרוש אזרחות שווה תחת כיבוש, תוך התעלמות ממה שקורה לאחינו הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה. הלוא מטרתו של חוק הלאום היא לא רק לקבע את יחסי הכוחות והעליונות היהודית, אלא לשמר את הכיבוש כפרויקט קולוניאלי הקשור קשר ישיר לגורלם של היהודים בארץ הזאת. האם מישהו בוועדת המעקב שאל לאן נמשיך בתור קולקטיב פלסטיני מנקודת שפל זו? מה נשאר לנו לדרוש מהממסד המדכא הזה? מה הוא שיח האזרחות השווה על השלכותיו הפוליטיות ואיזה עול הוא מביא עימו? האם מדובר בשיח פלסטיני ו/או במשהו שנכפה על השיח הפלסטיני שבתורו התכופף? זוהי לא נקודת האל-חזור – זוהי נקודת האין-לאן-ללכת!

כמו כן, הדרישה לשוויון אינה פוסלת את עיקרון יהדותה של המדינה, אלא מסכימה להתקיים בתוכו. בכך, הקולקטיב הפלסטיני מקבל עליו את עול הכיבוש תחת עלה התאנה של השוויון הכוזב. אם כן מה בדיוק דרשו הפלסטינים בכיכר רבין: שוויון תחת כיבוש וחלוקה שווה של העוגה? איך בדיוק שונה הדרישה הזאת מדרישתם של הדרוזים והמזרחים לשוויון? אני לא מבינה מהיכן צץ פתאום שיח השוויון האזרחי, כאשר שנים היה זה מושג נתעב, ריק, שיצאנו נגדו בכל הכוח כי ההכרה בו ודרישתו הינם ויתור פוליטי ארוך טווח על הזכות לשחרור הלאומי מעול הכיבוש. כיצד אפשר לדרוש שוויון אזרחי מממסד שהאזרחות היחידה שהוא מכיר היא גיוס פלסטינים לצה״ל? בנוסף, שיח השוויון האזרחי נוח לשמאל הציוני כי הוא מתקיים בתוך עולם המושגים והתפישות הציוניות ומאותת שאין פה שאיפות לאומיות לשחרור מהכיבוש, להפך – יש קבלה והשלמה איתו.

לא סתם עסקה התקשורת המיינסטרימית הישראלית בדגלים, אך ורק בדגלים. אולם הפעם לא מדובר רק בהסתה, שיסוי וצביעת קולקטיב שלם כאיום קיומי; העניין מצביע על משהו עמוק ובעייתי אחר: זה היה שיקוף מאוד ברור לבלבול המסרים בשיח הפנים פלסטיני. כלומר, במקום להנכיח את הסוגיות והתוכן המהותיים, השיח הפלסטיני שוב היה עסוק בסמלים, בתפאורת הרקע, בנוסטלגיה. סלחו לי, אני לא מתפעלת מהנפת הדגלים ו/או מהתפילה בכיכר רבין ולא מהצעדה עם הדגלים עד מוזיאון תל אביב, כי אני מסרבת לשתף פעולה עם מאבק פלסטיני נוסטלגי וגם מנסה לחמוק בכל כוחי מאווירת ה”נתנו להם” של השמאל הציוני.

יש לי שאלות קשות, מורכבות ומאתגרות – לא להנהגתנו היקרה, שממנה אני לא מצפה לתשובה חכמה במיוחד – אלא אלינו, הציבור הפלסטיני על גווניו. איך ייתכן שבן לילה הפך השמאל הציוני “שותף למאבק נגד הכיבוש” – מאבק שפתאום קיבל את הכותרת “מאבק לשוויון”? מהי תרומתו של השמאל הציוני לסיום הכיבוש – או לפחות לביטול חוק הנכבה, האזרחות, העמותות וכו׳ – שאנו נותנים לו לעמוד לצדנו, כתף אל כתף, בכיכר רבין? איך השמאל הציוני הקולוניאליסטי בתפישתו, המגמגם הנצחי, שמטרתו היחידה היא לשמר את משוואת הכוח המדכא, קיבל את מעמד הכבוד של שותף למאבק, ועוד נוהל איתו משא ומתן על הלגיטימציה של נוכחות סמלי הלאום? זהו שוב שיח האדנות שמכתיב לפלסטינים את האיך, המה, והמי – מי קובע מה יקרה בכיכר רבין ומה יהיו גבולות המחאה.

תחת חסותו ובגללו – בגלל השמאל הציוני-מרכז הזה שלא יוותר אף פעם על עמדות הכוח, על הפריבילגיה, ולעולם ידבר מיליטריזם ובטחוניזם לפלסטינים – לא רק חוק הלאום עבר בכנסת, אלא גם חוק הנכבה, חוק איחוד משפחות, חוק העמותות… יותר מ-55 חוקים גזעניים נחקקו במדינת כל אזרחיה תחת עינו ושתיקתו. לא ייתכן שהשמאל הציוני יוכל להחליט מתי כן ומתי לא ואיך הוא שותף למאבק הפלסטיני, בהתבסס על רווחים ושיקולים פוליטיים.

הקטסטרופה של הפלסטינים היא לא רק חוק הלאום, ולא רק שרשרת החוקים הגזעניים שעברו בכנסת בגיבויו או תוך שתיקתו של השמאל הציוני. הקטסטרופה היא אמונתם של הפלסטינים אזרחי ישראל שאפשר לכרות ברית עם השמאל הציוני ועצם העובדה שהתרגלו לפירורים הפוליטיים שלו. ברית משותפת אפשרית, אבל לא עם השמאל הציוני. היא גם לא יכולה להיות משאלת לב של מדוכאים. יש ספרות ופרקטיקה עניפה סביב בנייתה של ברית מדוכאים, ואותה יש ללמוד ולבצע מחוץ לכנסת, מחוץ לבית האדון. 

מי שעלו לנאום בהפגנה לא היו אמורים לבייש את ממשלת נתניהו, מפני שזו הפסיקה להפתיע כלל. עליהם היה לבייש את השמאל הציוני הדו-פרצופי שעמד מנגד כשהפציצו את עזה, עדיין עומד מנגד כשממשיכים להפציץ את עזה, כשיורים ירי ממוקד, כשמחסלים ממוקד. עדיין עומד מנגד כשיש 800 קטינים פלסטינים כלואים בבתי הכלא הצבאיים, עמד מנגד כשצלבו את דארין טאטור וכלאו אותה – והרשימה ארוכה! מה ההישג הפוליטי שלנו מהכתף הבוגדנית הזאת?!

מי שעלה לדוכן אמור היה לצעוק צעקה מחרישת אוזניים ולהגיד ברורות: די לצביעות הזאת, די לשתף פעולה עם הצביעות הזאת, די לתחנונים הפוליטיים האלה, די לפירורים שהשמאל הציוני זורק לעברנו. אמרו חכמות ממני בשנות השישים, נשים אקטיביסטיות, פמיניסטיות שחורות – כלי האדון לא ימוטטו את בית האדון. וכדי לעשות זאת, צריך כתף אחרת!