האנשים שלי רוצים לשוחח ולדעת

החוכמה המעשית של הפעילות/ים לשינוי חברתי, בישראל ובעולם, אומרת שלכל אדם יש את המנוע הראשי שלו, משהו שמעורר אותו ומניע לפעולה. יש מי שהמנוע שלהם הוא צדק חברתי באופן כללי, או באופן ממוקד יותר, עובדי קבלן, חלוקת קרקעות, חינוך דיפרנציאלי, בריאות וכיו״ב. יש בינינו מי שחופש דת ופלורליזם יהודי עושה להןם את זה. פמיניזם. מאבק מזרחי. שלום. דמוקרטיה… הרשימה ארוכה.

זו היתה החוויה שלי עד צוק איתן. המנוע המרכזי שלי הוא צדק חברתי. עסקתי בלהט גם בנושאים נוספים, אבל בדרך כלל כשותף ומסייע. בתחומי הצדק החברתי-חלוקתי-סביבתי היה אפשר למצוא אותי יוזם, מוביל, מחבר ודוחף במלוא כוחותי. ביתו של הלב היה שם, גם אם נדד וחיבר לנושאים מגוונים נוספים. אך במהלך צוק איתן חל אצלי שינוי. צמח לי עוד לב במקום הביצתי-טובעני של החברה הישראלית: התחום הבטחוני-מדיני. עברתי הרבה טלטלות בתחום הזה, מאז שעמדתי בהפגנות נגד אוסלו וציירתי שלטים של “העם עם הגולן”, אבל זה לא היה המנוע. בצוק איתן הבנתי שזו המשימה שלי: אין מבוגרים אחראים. אם אני רוצה להמשיך ולחיות באזור מלחמה, ולגדל את ילדי כאן, אני חייב לדחוף לטובת פתרונות, בטווח הקצר והארוך.

משם באה המעורבות שלי ביוזמת “שתי מדינות – מולדת אחת”. אני בקשב לקהילה שלי, לאנשי הנגב, שרובם נמצאים, במונחים ישראלים, בימין המדיני. הם מדברים על מורכבות. על נסיונות שכשלו. על הצורך בביטחון. אני שם. כשהקמנו את התנועה לעתיד הנגב המערבי, הסלוגן שלנו היה “ביטחון אמיתי. שלום אמיתי”. אני בוויכוח עם מי שאומרים, משמאל ומימין, שהמצב מורכב מכדי פתרון. הגירסה הימנית היא “לנצח נחיה על חרבנו” (בניגוד גמור לבגין שאמר שאחרי כל מלחמה בא שלום ואין אויבים נצחיים). הגירסה השמאלנית מבקשת לזנוח את המדיני, כי ממילא אין פתרון, לדבר על מחויבות כללית לשתי מדינות ולמשא ומתן ולנסות לחבר אנשי ימין דרך החברתי.

אין לנו פריבילגיה ל”תורת השלבים”, שהציע בזמנו ביילין, שדוחקת את החברתי-כלכלי. אין לנו גם פריבילגיה הפוכה. “שתי מדינות – מולדת אחת” מנסה להתמודד עם המורכבות ועם התקיעות ועם העובדה ש”שתי מדינות לשני עמים” הוא פתרון שיממש חלק קטן מהמאוויים של שני העמים החיים מהים עד לנהר. הכיוון, בפשטות, נשען על ההכרה שמולדת לא ניתן לחלק והמולדת היא משותפת. הוא משרטט חזון של שתי מדינות לאום, עם גבולות הולכים ונפתחים, המאפשרים גישה עד כדי מגורים ועבודה, לשטחי המדינה האחות. מדובר בסוג של קונפדרציה, המגובה בקבוצה ישראלית וקבוצה פלסטינית, החתומות על עקרונות היוזמה ופועלות ביחד ולחוד.

ביום שני האחרון הגענו לקרית גת לפגוש קבוצה של תושבי העיר והאזור – קבוצה מצוינת יש לומר. רובם ככולם היו דתיים. החיבור הדתי גם מאוד נוכח ביוזמה: חלק ממובילי היוזמה הם תלמידי הרב פרומן, כולל אשתו הדסה. היוזמה מציעה, בעצם, הכלה של מתנחלים בגבולות המדינה הפלסטינית, תמורת כניסה ויישוב של פלסטינים בתחומי המדינה הישראלית (על בסיס גבולות 67′).

המפגש הקריית גתי לא היה פשוט, כמובן. כולם היו נעימים ופתוחים, אבל כולנו כואבים. כולנו תוהים האם ניתן לדבר על מודל כאשר אנחנו כל כך רחוקים מפיוס. כל כך רחוקים מהיכרות שטחית עם הצד הפלסטיני. כל כך רחוקים מהשפה והתרבות. כל כך רחוקים מכבוד ומפגש ללא פחד. שוחחנו על הכאבים המשותפים ועל הכאבים הלאומיים. על האפשרות להשתמש בשיח דתי על מנת לחבר ועל השיח הדתי בתוך מחולל שנאה וטירוף.

כמה ימים לאחר המפגש כתבה לי המארחת שהרוחות בקבוצות הקהילתיות הרלוונטיות עדיין סוערות. הפחד משמאל “הזוי” מחד ומפלסטינים רצחניים (בעיר שהיתה כה שקטה, וסבלה משני פיגועים לאחרונה) צף ועלה, למול המקום של המשתתפות והמשתתפים שרוצים לפתוח פתח אמיתי להיכרות עם היוזמה ועם “השמאל” המאיים והיכרות ישירה עם פלסטינים.

מנהיגים, בכל רמה והקשר, צריכים לדעת מי הם ה”אנשים שלהם”, הקהילה הרחבה אליה הם שייכים. הקריית-גתים הם, ללא ספק, האנשים שלי. יוצאי אתיופיה, מזרחים, אנשי גרעינים ומושבים מסביב. והאנשים שלי רוצים לשוחח ולדעת. ובימים לא פשוטים אילו, זו סיבה גדולה לאופטימיות.