ההד העמום שהפך לצל

מדי פעם במהלך קריאת מאמר או צפייה בטלוויזיה, מבליח מבלי משים רעיון המארגן את ההווה ולעתים גם את העבר. זה בדיוק מה שקרה לי בעת קריאת הראיון של בן כספית עם מרדכי ציפורי: “מבחינתי, שרון ורפול אחראים לאלף קברים” (מעריב, 08.06). מלחמת לבנון הראשונה היא נושא הראיון, ועם הקריאה חזרו מראות המלחמה ההיא לחיות בזכרוני. הפעם, הוכנס סדר בתוהו ובוהו של הזיכרון והמחשבה התגבשה. “כן”, אומר ציפורי, “לא אכפת לי להגיד בקול רם את האמת הפשוטה. אני רואה בשרון ורפול אחראים לאלף קברים של בחורים צעירים. זה לא מרפה ממני. אלה הרוגי חינם. אני לא אשכח את זה. גם לעצמי אני לא סולח”.

מהרוגי מלחמת לבנון הראשונה הכרתי אישית כ-30 חיילים. חלקם היו חיילי, חלקם היו מפקדיי ורובם היו חיילים שהיכרתי בשירותי הצבאי (1973-79). השתתפתי – פיזית או נפשית – ביותר מהלוויה אחת של הרוגים ממלחמת לבנון. היא הפכה בעבורי לקו פרשת מים חד וברור, מלחמה שגיבשה ועיצבה את עמדותי הפוליטיות ביחס למלחמה ושלום וביחס לחברה הישראלית. יצאתי מלבנון אדם פוליטי שונה מהאדם שנכנסתי.

מושג האחריות שעלה במוחי במהלך קריאת דבריו של ציפורי, היה בתחילת הקריאה הד עמום, אשר הפך לצל משמעותי בסיומה. התובנה כי בישראל צריך להישמר מפוליטיקאים ובעיקר צריך לחשוד בפוליטיקאים עם רקע צבאי הפכה למסקנה הכרחית. פוליטיקאים ובמיוחד אנשי הצבא שביניהם היו והינם המסוכנים ביותר, גם כאשר הם מתראיינים לעיתון 30 שנה לאחר המאורעות הפוליטיים בהם היו מעורבים.

בנוסף להד ולצל שהטילה תובנה זו, התחוורה לי המסקנה כי מנהיגותה הפוליטית של ישראל בתקופת מלחמת לבנון הראשונה היתה יהירה, חסרת ידע אנושי מינימלי אודות הסביבה החברתית בה אנו חיים, חסרת מורא מהחוק הישראלי, ובעיקר זלזלנית באחריותה למהלכים ההיסטוריים ולחייהם של אלפי בני אדם שסרו למרותה. למרות כל החסרונות הללו, פעלו אנשים כמו אריאל שרון ורפאל איתן מתוך משוכנעות וצדקנות עצמית אדוקה. רק ציניות פוליטית יכולה להוות הסבר ובסיס למשוכנעות אישית שכזו.

השילוב של יהירות וציניות ביחד עם חוסר ידע והעדר מורא מהחוק או ממרותו, הם לב-לבה של הסכנה, הבסיס לפחד מפוליטיקאים אנשי צבא ישראלים. דברים אלה הסתברו לי בעודי חושב על הלקחים והשיעורים אותם למדתי אני ממלחמת לבנון שלי.

לב הטרגדיה

ראשית, במלחמת לבנון התבהרה לי “הבעיה הפלסטינית”. המלחמה בלבנון היתה הבמה בה פגשתי, בפעם הראשונה, פלסטינים בשר ודם. היתה זו הפעם הראשונה בה ראיתי פלסטינים שלא דרך המסננת האידיאולוגית הישראלית עליה גדלתי וחונכתי בישראל. דווקא בלבנון, במהלך הסיורים במחנה הפליטים מיה-מיה ובסביבותיהן של צור וצידון ראיתי את הפלסטינים. עד אז, שקופים היו הפלסטינים בעיניי.

שנית, התבהר לי כי שיתוף הפעולה של צה”ל עם הפלנגנות הפשסיטיות הלבנוניות היה אסון ציני. אסון ללבנון. אסון לפלסטינים. וכמובן, אסון לצה”ל ולחברה הישראלית. קצינים וחיילים בלבנון כינו את חיילי הפלנגות: “חיילי אפטר שייב”. כקצין חי”ר במילואים, ידעתי מעט על חיילי הפלנגות, על “…רוצחים ואנסים, חבורה מזוהמת לגמרי”, על פי דבריו של ציפורי עצמו. אך העובדה ששרים (כגון יוסף בורג) בממשלת ישראל וראש הממשלה (מנחם בגין) ידעו עוד פחות ממני על הפלנגות, היתה לב הטרגדיה. אסור היה לסברה ושתילה להיות “הפתעה”, משום שנציגי המוסד וקציני צה”ל ידעו את אשר צריך היה לדעת על הפלנגות. רעיון העיוועים של ברית עם הנוצרים, של הושעת הנוצרים בלבנון על ידי חבירה פוליטית, היה שיאה של הציניות המופרעת אשר הובילה לטרגדיה.

לאורך שנים הציקה לי השאלה מהיכן נבעו השכנוע העצמי, חוסר הידע והאטימות אשר הנחו את צעדיהם של מקבלי ההחלטת הישראלים במלחמת לבנון הראשונה. כיום נראה לי כי הם נבעו מעומקן של הדעות הקדומות כנגד “המזרח”, מעובייה של זכות-היתר של העלית הישראלית, וממשולחות הרסן הפוליטית של אנשי צבא פוליטיים כמו רפאל איתן ואריאל שרון. על הדעות הקדומות וזכות-היתר לא ארחיב כאן. אך אציין כי “חוסר הידע” היה פעיל. היה זה חוסר ידע אשר נבע מהרצון העז שלא לדעת את הברור מאליו. כי לבנון היא מדינה ערבית עם רוב מוסלמי שיעי. הנתונים היו וישנם. הרצון שלא לדעת, דעות קדומות וזכות-היתר יצרו את יוהרתה ומשוכנעותה העצמית של העלית הישראלית במלחמת לבנון הראשונה.

אריאל שרון הוא דוגמת מופת ליהירות זו. בינימין נתניהו שתה מאותה באר. אהוד ברק לא רחוק משניהם. אך הייצוג המרתק ביותר המביא את היהירות הישראלו-אשכנזית לביטויה הטהור והמוקצן ביותר הוא דווקא הנשיא הנערץ והנבחר: שמעון פרס. לאחר 70 שנות שלטון ומעורבות בכל אירוע בעל משמעות היסטורית באיזור ידו עדיין נטויה. כל ממלכה ימי-ביניימית היתה מתגאה בהישגים כהישגיו של מר שמעון פרס, נשיאה התשיעי של מדינת ישראל.

נאומים מנופחים על פתח הקברים

אך מה שמפתיע אותי כל פעם מחדש הוא כי למרות האסונות והכשלונות הללו אנו – אזרחי ישראל – אמורים לומר על כל אלה “זה ראה וקדש”. על כל הטרגדיות הללו, אנו אמורים לומר “ישראל היא דמוקרטיה; והיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”. אך אם היתה זו דמוקרטיה מדוע אין מקבלי ההחלטות הישראליים נושאים או מחוייבים לשאת באחריות למחדליהם? מדוע היגון והיסורים נשארים אישיים בלבד? מדוע אין תשלום פוליטי? מדוע זה מתאפשר? כיצד הם ממשיכים להיות למרות מה שעשו בעבר?

כאשר אדם קובר מספר לא מבוטל של ידידיו, פיקודיו או מפקדיו, שאלת ההסבר והמשמעות להעדר אחריות פוליטית הופכת לבעלת דחיפות קיומית מהמעלה הראשונה. דחיפות זו חייבה, דרשה, ותבעה תשובה עיניינית ומהותית ביותר לתוקפה של ההקרבה אליה נדרשו חיילים/אזרחים במלחמת לבנון. שאלת האחריות הישירה של המנהיגות הפוליטית מימי מלחמת לבנון הראשונה עדיין תקפה ושרירה – למרות ועדות החקירה ומימצאיהן.

דחיפות זו הפכה לשאלה קיומית ברמה האישית והציבורית. פשוטו כמשמעו. מלחמת לבנון הראשונה כפתה, באורח פשוט ודרמטי, את עומקה של ההתמודדות עם שאלה זו עלי. כקצין, חייב הייתי לספק הסברים לחיילי לפני כל סיור או פעולה צבאית שעשינו בלבנון. לעתים מזומנות, לא נמצאו בפי ההסברים המספקים. ברמה הציבורית הסתבר לי, כי לקברים פתוחים יש יכולת של עיצוב תודעה וקביעת מציאות שאין לאף גורם אחר שיכול אני להעלות על דעתי. את סכר הזיכרון הזה פרץ מאמרו של בן כספית עם מרדכי ציפורי. פעם נוספת, נאלצתי להתמודד עם קבריהם הפתוחים של חיילים אותם הכרתי. קבריהם של חיילים אשר נהרגו במלחמת לבנון הראשונה. השאלה נותרה בעינה: מידת אחריותה של המנהיגות הפוליטית של ישראל אז והיום?

במלחמת לבנון הבנתי כי חיי החיילים אשר נלחמו בלבנון, חיינו, לא קיבלו יחס ממשי וראוי. מובן כי לאחר מותם שמעתי נאומים מנופחי דרמה מעל פתחיהם הפעורים של קברים רבים. אך המטרה צריכה היתה להיות הימנעות מפעירת פיהם של קברים. המטרה אמורה להיות להימנע משימוש בקלישאות מלאות פאתוס ומעושות עם מותם של אנשים צעירים בדמי ימיהם. מקבלי ההחלטות של מלחמת לבנון הראשונה נכשלו במימוש מטרות אלה.

התהייה באשר ליחס שבין הלגיטימיות והדרישה להקרבה אליה נדרשים חיילים, הביאה אותי, לא פעם, למסקנה כי השימוש בחייהם של החיילים היה שימוש ציני וחסר מצפון. הוא שירת ומימש את צרכיהם ויעדיהם של גנרלים, במדים ובלבוש אזרחי. וכראיה הברורה ביותר – דבריו של מרדכי ציפורי עצמו. כיום, יודעים אנו כי השימוש הציני בחייהם של חיילים אלה הוא אשר הביא את ראש הממשלה, מנחם בגין, לדיכאון הפסיכוטי שאיתו סיים את חייו. כעת, 29 שנים אחרי, מאשים מרדכי ציפורי את רפאל איתן ואריאל שרון באחריות למותם של אלף חיילים ישראלים. “מות חינם”, הוא קורא למותם. מותם מדיר שינה מעיניו מזה 30 שנה. מותם של אלפי הפלסטינים והלבנונים אפילו לא עולה על דעתו, גם כיום. עליהם אין הוא מדבר כלל. חייהם לא נחשבים. הם לא נספרים.

מלחמת לבנון השלישית?

תוך כדי קריאת המאמר הבנתי כי דבריו של ציפורי ומאמרו של כספית משמשים בעיקר למירוק מצפוני. מירוק מצפונם של האחראים ל”מות חינם” אינו מעניניי. אני רוצה דיון ענייני בתהליך אשר הביא את מקבלי ההחלטות הישראלים של אז לאמץ ציניות שכזו.

ממה עלול יחס ציני שכזה לנבוע ולצמוח? על פי עדותו של ציפורי, נקיפות המצפון הן אשר מדירות שינה מעיניו. השימוש הציני בחייהם של חיילים הוא העילה לייסוריו. הוא מכה על חטא העבר שלו. הזלזול הציני בחיי החיילים נובע מהעדרו של יחס כבוד ויראה כלפי אזרחים בישראל. כל עוד הפוליטיקאים הישראלים משוחררים מאימת החוק ומהאחריות לספק דיווח מלא, אמין ואמיתי למוסדות הדמוקרטים, וכל עוד אין הם נושאים באחריות לתוצאות הישירות והעקיפות של החלטותיהם, חיי החיילים הם כקליפת השום בעיניהם. אך בנוסף לעוצמה הבלתי מסוייגת הנתונה בידיהם וליכולת ההחלטה על חיים ומוות שבמוצא פיהם של פוליטיקאים כדוגמת אריאל שרון, בינימין נתניהו ואהוד ברק, נובע השימוש הציני בחיי חיילים גם מהעובדה כי אזרחי ישראל מצטלבים בקדושה, בכל פעם שמושמע ה”שילוש הקדוש”: “טייסת-סיירת-שייטת”.

בחינה היסטורית חברתית של הקריירה הפוליטית של רבים ממנהיגיה של החברה בישראל מעלה כי תהליך הבחירה ל”יחידות העלית” הצה”ליות הפך למעשה להליך הבחירה המרכזי של העלית הפוליטית והכלכלית בישראל. מכאן, כי חיילי “גולני” “צנחנים”, “הנדסה” ו”שיריון” – רוב אזרחיה היהודיים “הפשוטים” של ישראל – נחשבים “פחות” בעיניהם של ישראלים רבים; אך, חשוב מכך, הם נחשבים “פחות” גם בעינהם של מקבלי ההחלטות עצמם. זוהי מסקנה העולה מהמשקל הסמלי והיוקרתי הנרשם לזכותם של “חיילי הסיירת” המובילים את ישראל מזה שנות דור כברירת מחדל קבועה.

לאחר קריאת המאמר עלתה בלבי השאלה המתבקשת: האם ייתכן כי בעוד שלושים שנה יכתבו מאמר נוסף אודות השגיאות והשגיונות של “חיילי הסיירת” המובילים את ישראל כיום? האם מנהיגיה הנוכחיים של ישראל מוליכים אותנו, כפי שהוביל אריאל שרון “הלוחם האגדי של ה-101” את ראש הממשלה מנחם בגין ואיתו את כל החברה הישראלית למלחמת לבנון? האם הולכים אנו לקראת אסון נוסף? האם משוקעים אנו “במלחמת לבנון שלישית”?

הביקורת היחידה שיש לי על המאמר היא כי אין בו בקשת סליחה. אין חלחלה. אין זעזוע. המראיין והמרואיין אינם מזועזעים עם התחוורות עומקה של הציניות אשר הכתיבה את התנהגותם של מקבלי ההחלטות בישראל לפני כשלושים שנה. נראה כי לכותב עצמו הערכה חלקית לעומקם הטרגי של הדברים הנכתבים על ידו.