ההומניסטים החדשים

יותר ויותר פעילות ופעילים חברתיים ופוליטיים מבטאים קול חדש יחסית בשיח הציבורי בישראל: הם מדגישים בחזית המסרים שלהם התנגדות ל”הפרד ומשול” בין קבוצות באוכלוסייה. אבל בניגוד לקולות מאחדים בעבר של החברה הישראלית, הם עושים זאת לא מתוך צו פיוס כי “כולנו יהודים”; לא מתוך סולידריות מעמדית של פועלי כל העולם התאחדו, לא מתוך לאומיות אזרחית של “כולנו ישראלים” (המתכחשת לזהות היהודית הדומיננטית בפועל), ואפילו לא מתוך הנהירה הפופולרית לאחרונה למרכז מול הקיצוניים משני הצדדים ובלי הדוסים והערבים (שיש לנקות מהפריזמה שלנו כדי שהמצב יהיה – או ייראה – טוב).

להבדיל, הקריאה לסולידריות נובעת מסיבה פשוטה: יש לנו בעיות אמיתיות ומשותפות לפתור. מכאן שהזהויות הנבדלות שלנו חשובות אבל לא צריכות להפריד בינינו – אחרת השיטה מנצחת ואנחנו מפסידים. הסולידריות פה לא באה מתוך כוונה למחוק את ההבדלים או להתעלם מיחסי הכוחות, אלא למצוא את המקומות שבהם ניתן וראוי לעבוד יחד.

לזרם הזה אין עד כה שם או זיהוי; אני מבקש לקרוא לו: הומניזם מעשי. הוא לא אחיד, אבל באופן כללי זוהי רוח של חבירה למען פעולה משותפת (אד-הוק) באופן ענייני ומעשי, למען הטוב המשותף של כלל הקבוצות והאנשים. זהו אתוס שקשה עד מאד לקדם בחברה שהיא כל כך משוסעת פוליטית, לאומית, מגזרית ועדתית. לכן, גורס הקול החדש הזה, ראוי שניאבק יחד נגד מתווה הגז, בעד ועדי עובדים, למען שינויים בשיטה הכלכלית-חברתית ואפילו בגזרה שהכי מאתגר לא להיות מחנאי במסגרתה – במאבק נגד המשטר הצבאי החל על הפלסטינים בגדה.

ההומניזם המעשי גורס במקביל כי ראוי שנתרחק מתיוגים שכובלים אותנו ל”עסקאות חבילה” אידיאולוגיות רחבות כמו “סוציאליזם” או אפילו “שמאל” – כי אם בפועל התיוגים הללו חוסמים או מצמצמים פעולה סולידרית יותר מאשר מניעים אותה, אז בשביל מה? ובוודאי שאנשי ההומניזם המעשי מתאמצים לחבר למאבקיהם עוד ועוד קבוצות באוכלוסייה – כמו החיבוק שקיבלה קבוצת ברסלבים ממאבק הגז ושהוביל לפעילות משותפת ופוריה.

אם כן, עקרונותיו העיקריים של ההומניזם המעשי פשוטים: 1. הוא אד-הוקי (פר מקרה); 2. הוא למען הטוב המשותף עם המיעוטים והמוחלשים (ולא תוך החרגתם ודאגה לקבוצת הרוב בלבד; אבל ככל הניתן גם לא תוך התנגחות ברוב); 3. והוא מעשי – מחפש ומתמקד בפתרונות המעשיים ולא בעסקאות חבילה אידיאולוגיות או תיוגים פוליטיים רחבים למיניהם.

השיח הזה החל בצורה בולטת במחאה החברתית של 2011. מי שהייתה הקול הראשי במחאה, דפני ליף, ביטאה בדיוק את זה: הממשל עושה בנו הפרד ומשול; מפלגות פוליטיות מנסות לתת הגדרה צרה או סט מוכן ומקובע של תשובות לבעיות שלנו; אנחנו דורשים עבור הכלל ובאופן מעשי חיים שאינם רק הישרדותיים, לא רק למען החזקים או בני המעמד הבינוני. ולמרות הטון החולמני והפיוטי, אנשי המחאה לא חששו לשלב כוחות עם סדרה של מומחים ואנשי אקדמיה – צוות ספיבק-יונה – כדי לנסח מתווים מעשיים ודרישות.

על אף נטייתו לשמאל הכלכלי, הצוות כלל לא היה אחיד או דוגמטי מבחינה אידיאולוגית – הכלכלן יוסי זעירא והמשפטן מרדכי קרמניצר לא ניצבים בשורה אחת עם אישים כמו פרופ’ דני פילק או פרופ’ יוסי יונה; גם מהבחינה הזו ביקשה הוועדה מעשיות ולא מחנאות או דוגמטיות. מבחינה מוסדית, מכון שחרית שנוסד פחות או יותר במקביל למחאה החברתית, הוא בבירור הארגון בחברה האזרחית שנושא ומקדם את הבשורה הזו כמכון חשיבה ופעולה.

השיח הזה ממשיך בצורה בולטת לא פחות במאבק הגז, שהוא; לטעמי אחד המאבקים החברתיים הממוקדים החשובים ביותר שניהלו פה אי-פעם – הוא מנגיד את תפישת הטוב המשותף השואף לשיוויון והוגנות אל מול תפישת הטוב הכיביכול משותף של הממשלה, הגורסת כי יש לחזק את החזקים והטוב הכלכלי שהם מייצרים כבר יחלחל למטה, לכולנו. רק שזה לא ממש קורה, אך התפישה לא משתנה – כך שהיא איננה תפישה מעשית למען טוב משותף, אלא תפישה רגרסיבית חברתית. במחקר שערכתי על מאבק הגז, במסגרת עבודת הדוקטורט שלי בסוציולוגיה, בולט מאוד הקול נגד ה”הפרד ומשול” – נגד שנאות מגזריות, מחנאות פוליטית-מפלגתית ואפילו נגד תיוגים אידיאולוגים רחבים יותר, שלעיתים פוגעים בפעולה סולידרית חשובה כי הם מרחיקים קהלים שיכלו לתמוך באותה פעולה כשלעצמה.

מכאן רוח האד-הוק והשימוש בשפה של טוב משותף. מכאן גם השימוש בשפה של ערכים יסודיים משותפים כמו הוגנות במקום התהדרות ברטוריקה אידיאולוגית שגורה, כמו סוציאליזם, שחורגת ממטרות האד-הוק של המאבק ושעמוסה בהיסטוריה של אסוציאציות ומטעני משמעות – אשר כאמור דוחים רבים וטובים.

מנהיגים חברתיים כמו דפני ליף, אור-לי ברלב, יוסי דורפמן (ממאבק הגז), ארגון כוח לעובדים, אנשי צדק חברתי – חדר המצב, אנשי החללית מהירקון 70; את כולם ניתן לראות כפועלים ברוח ההומניזם המעשי. ואפילו ארגוני זכויות אדם כמו רבנים למען זכויות האדם וגישה, שהרטוריקה שלהם פונה יותר לטוב המשותף והצעת חלופות מדיניות מעשיות מאשר לתוכחה מול מה שנתפס כ”הקונצנזוס הישראלי”, ניתן לראות כקשורים לזרם. בתחום המאתגר של מאבק בכיבוש ישנה עוד קבוצה – שתי מדינות, מולדת אחת – שמצליחה לחבר חיבורים כביכול בלתי אפשריים. מתנחלים, פלסטינים, אנשי שמאל רדיקלי ואף אנשי מרכז, כולם פועלים במסגרת התנועה הזו למען מתווה פיוס על בסיס טוב משותף עם המיעוטים – לא בהחרגתם, אבל גם לא מתוך התנגחות בקבוצת הרוב, בימין או במתנחלים, אלא דווקא מתוך הכרה והבנה לרגישויות ולסמלים של אלו.

ויש גם לציין את עמותת עמר”ם למען הכרה בחטופי תימן, מזרח ובלקן, שבניגוד לתדמיתה כמתנגחת ושונאת אשכנזים, סיסמתה היא – הכרה, צדק, ריפוי – כלומר פניה כלפי עתיד מפויס, מכבד ומשותף; ובאף אחת מהדרישות של העמותה אין קריאה אפילו להעניש את האחראים אלא להכיר בעוול כדי לרפא את הפצע; ודאי שאין בכתבי העמותה שום האשמה מכלילה כלפי אשכנזים כפי שטוענים נגדה לעיתים. בעמר”ם גם יצרו שיתוף פעולה פורה בין אנשים מהקצוות הכי קיצוניים ברצף של שמאל-ימין מדיני, בין דתיים וחילוניים ואף בין בני עדות שונות; תוך התרחקות מרטוריקה פוליטית-מפלגתית.

הרשימה הזאת של אישים וארגונים חלקית ביותר, אבל היא כבר מתחילה להצביע על מסה קריטית. נעשה ברור, לדעתי, שהדילוג מעבר למחנאות והמגזריות שהיה דרוש בישראל מיום הקמתה, נדרש עוד יותר אחרי קמפיין הדה-לגיטימציה האגרסיבי שהשיקה תנועת “אם תרצו” כנגד הקרן החדשה לישראל ושלל ארגוני החברה האזרחית המזוהים איתה. בעקבות הקמפיין, שורה ארוכה של ארגוני חברה אזרחית הפועלים למען מטרות חברתיות – ושלאוו דווקא היו שנויים במחלוקת – נכנסו במידה מסויימת לתוך האש הצולבת שבין המחנות הפוליטיים ולשיתוק שהמטווח התמידי הזה יוצר [שורה של גילויים נאותים מטה].

עם זאת, השיח ההומניסטי-מעשי נכנס אפילו לזירה כביכול מחנאית באופן מובנה – למפלגות. המקרה הבולט ביותר הוא אבי דבוש, מועמד מטעם סיעת מרצ שלא נכנס לכנסת. דבוש מביא קול של הפריפריות, המזרחיים והמסורתיים – אבל לא ממקום של התנגחות בהגמוניה, אלא מתוך שיח של דרישה לתיקון האפלייה למען טוב משותף עם קבוצת ההגמוניה. גם ההתבטאויות החברתיות של דבוש שואפות לרוב לתיקון מעשי של עוולות חברתיות ולא נכנסות לתיוגים אידיאולוגיים רחבים כמו “סוציאליזם”.

בוודאי שדבוש מבטא קו מרענן במפלגת מרצ של התנגדות לרטוריקה אנטי-דתית או אנטי-חרדית, ואפילו מצביעים קלאסיים של הליכוד הוא מבקש לחבק. עם כן, יחסית לאיש מפלגה הוא פחות שקוע במחנאות פוליטית. במידה מסויימת אפשר לראות גם בדב חנין ואיימן עודה מחד”ש כמי שאוחזים בגישה הזו – למרות התיוג הקומוניסטי, והזיהוי עם המאבק הפלסטיני, שני המנהיגים הפוליטיים הללו מדגישים מסרים של טוב משותף ופיתרון בעיות קונקרטיות למען הכלל – כולל קבוצת הרוב היהודי. ח”כ חנין גם ידוע במיוחד כמי שמצליח לייצר קואליציות אד-הוק על נושאים משותפים גם עם הקצה הימני, ועל כך הוא זוכה להערכה רבה כפרלמנטר.

מהשמאל-מרכז ניתן לראות את עמיר פרץ כקשור במידת מה לרוח הזו. ואילו מהקצה היותר ימני של הספקטרום, ניתן לראות בנשיא המדינה, ראובן ריבלין ובשר הביטחון לשעבר משה ארנס מי שבאופן יחסי מנסים לקדם שיח של טוב משותף – לא מתוך אחדות זהותית של המגזרים השונים, מתוך סולידריות ושותפות גורל במקום הזה. הדגשים שלהם אולי שונים, והם בוודאי לא יסכימו על דברים רבים עם האישים בקצה השמאלי יותר של ההומניזם המעשי, אבל השיח איתם ועם שכמותם פורה וענייני. כנראה לא סתם מעט מאוד פוליטיקאים קשורים לזרם הזה. יש לשים לב שמפלגה כמו “יש עתיד” או “כולנו”, שכיביכול מבקשות לקדם מאבקים חוצי מגזרים ומחנות, נופלות שוב ושוב לשיח מדיר מול המיעוט הערבי, מול מי שלא נמנה עם המעמד הבינוני, מול חרדים ובוודאי שהן נוטות להתיישר למול היגיון החלחול מטה של קודקודי המגזר העסקי.

מבחינה אינטלקטואלית, הסוציולוג פרופ’ ניסים מזרחי הוא אולי הקול החד ביותר המבטא את הצורך בזרם הזה. כתיבתו של מזרחי עוסקת רבות בגבולות סמליים שאנשים מציבים בישראל; גבולות שיוצרים חוצץ בין נושאי מסר זכויות האדם – ארגונים של חילונים ליברלים – ובין שכבות מוחלשות רחבות ולרוב מסורתיות שזקוקות לזכויות האדם אך דוחות בזעם את החיבוק של ארגוני הזכויות. מזרחי, שגם חבר במכון שחרית, מנסה לקדם את הקול הזה במילייה של ארגוני זכויות האדם שבישראל מתוייג מאוד בתוך מסגרת זהותית-שבטית-מחנאית המקדמת את ההפרד ומשול.

מהשמאל המגובש עולות לא פעם טענות שהשאיפה לחבר מגזרים מקריבה את הלוחמנות לטובת גישה מתנחמדת שלא תצלח. אבל אנשי וארגוני ההומניזם המעשי מאוד לוחמניים, הם פשוט ממקדים את הלוחמנות במנגנוני ובקודקודי הכוח, ומשתדלים לא להתפזר למאבק או מתיחות מול מגזרים שונים שמזדהים עם מערכי וקודקודי הכוח הללו: לפעול מול דיכוי הפלסטינים בלי לשנוא מתנחלים כקבוצה מוכללת; לפעול מול ממשלה שמשרתת את טייקוני הגז מבלי לבוז לליכודניקים שרופי ביבי; להיאבק בכפייה דתית מבלי לשדר שנאת חרדים. אם ינסו ביתר שאת לתייג את כל אלו כ”סמולנים” – או מנגד כ”שמאל מתחזה” – זה רק משום שהזרם הזה מפריע לרעש המחנאי התמידי שמייצר שיתוק ותסכול.

מהשמאל המגובש עולות גם טענות שללא הגדרת והדגשת האופק האידיאולוגי הרחב אליו צועדים המאבקים החברתיים לא יהיו אפקטיביים או משמעותיים – הם יתפזרו ברוח א-פוליטית או יביאו לשינויים קוסמטיים בלבד. מנגד נדמה שאנשי ההומניזם המעשי מבינים כי ללא התיוגים האידיאולוגיים ה”גדולים” – והגבולות השבטיים\מחנאיים שהם נושאים על גבם – נצליח ליצור מאבקים הרבה יותר רחבים וחזקים; ומתוך המאבקים הללו, יצמח באופן מעשי אתוס חברתי-סולידרי ששם את המכנה המשותף לא רק על בסיס מיקסום רווח או זהות לאומית\דתית.

אם בעבר בסיס הסולידריות עבור השמאל היה מעמד פועלים אורגני שניתן היה לכאורה לגבש, בשלב מסויים המוקד עבר להמון קבוצות זהות מדוכאות שדורשות הכרה. כיום נדמה שהאתגרים המורכבים והחפיפות החלקיות יותר בין עמדות כוח לקבוצות זהות, דורשות בסיס סולידריות אחר – לא פר-קבוצה; פר-מקרה. מהמחקר שלי בקרב מאבק עובדים במסגרת ארגון כוח לעובדים מצאתי משהו שעוד מחקרים על התאגדויות עובדים כבר הצביעו עליו – בהקשר של מאבק ממוקד ניתן לגייס ולאחד קבוצות גם תחת סכסוך לאומי מדמם ומתוח – למשל יהודים מסורתיים שנוטים לימין ופלסטינים ממזרח ירושלים. הסולידריות נוצרת פה לא מתוך אידיאולוגיה של זהות מעמדית לפני זהות לאומית, אלא מתוך תפישת האד-הוק ושותפות האינטרסים של המקרה המסוים. כלומר, האתוס של ההומניזם המעשי הופך את סדר הדברים שמדמיין השמאל הישן – במקום מאידיאולוגיה לפרקסיס; מפרקסיס לאידיאולוגיה.

—-

גילויים נאותים: היה לי קשר עם כמעט כל אדם וארגון המוזכרים פה: אני עובד כמנהל מחלקת תקשורת ברבנים למען זכויות האדם, חקרתי את מאבק הגז ומאבק עובדים במסגרת כוח לעובדים עבור עבודת הדוקטורט שלי, עבדתי בצוות התקשורת של הקרן החדשה לישראל, פרופ’ ניסים מזרחי היה המנחה שלי לתיזה בסוציולוגיה ופרופ’ דני פילק הוא אחד ממנחיי לדוקטורט לצד ד”ר שרית הלמן, עשיתי כתבות ועודי מייצר תכנים עבור הירקון 70. עם ארגונים נוספים המוזכרים בטור היו לי קשרים כאלו או אחרים.