החיטוב נכשל, אז מה?

לפני כמה שנים, בראשיתו של עידן תוכניות הריאליטי עלתה תוכנית בשם “דרוש מנהיג”. היום, בין “היפה והחנון” לבין “הרווק”, נראה כי לא נותרה אפילו יומרה למנהיגות מציאותית או מדומיינת.  בימי מנהיגות האינסטנט ודובריה המהוקצעים, ערך המנהיגות לא נמדד בעשייה אמיתית אלא בהתאם לכמות האזכורים החיוביים בתקשורת וזה כולל חיבוקים עם בר רפאלי. מנהיגות נמדדת ביכולת לנצל הזדמנות צילום תקשורתית, אם אפשר במסוק קרבי, ואם חבשת קסדה ויש קצת עשן מסביב אז בכלל שיחקת אותה.

כאן בעיר המולבנת, רון חולדאי מתנהל כמפקד מחנה, ולא מן המשובחים שביניהם, שעדיין כנראה מחפש אבנים מסוידות בצדי השבילים ובעיקר יורק עלינו את טעמו העיצובי הביזארי הכולל מגדלים בכל פינה, מגובים בדקלים חסרי נשמה ובניקוי עמוק מתושבים עניים.

עבודות הקוסמטיקה המבוצעות בעיר וכביכול אמורות לשכנע אותנו כי העיר מתנהלת כיאות ובאחריות אינן מחפות על העובדה כי חזונו של חולדאי מתמצה באבנים משתלבות ודוחות חנייה ובוודאי אינן מצליחות להסתיר את כישלונו הן בתחום החינוך, הן בתחום התחבורה הציבורית ובכל תחום מרכזי אחר בעיר. עבודתו של חולדאי היא בעיקרה טיוח זול, והיא מביאה לדרגת אמנות את ההתבטלות בפני יזמים ובעלי הון.

לדימוי איש החינוך שיש לו בעיני עצמו בעיקר ובעיני מספר פקידים עירוניים אשר גם הקשר בינם לבין חינוך הוא מקרי בהחלט, נחת חולדאי בדרך פלאית מתפקיד של איש מזגנים ביבשת אפריקה אל הגימנסיה העברית. אפקט הקולוניאליזם לא עבד בתחום המזגנים אבל מסתבר שכאן בעיר הלבנה הוא הצליח להיבחר שוב כראש עירייה במסגרת המפעל ההתיישבותי שלו בתל אביב יפו. אולי עברו כאיש חומה ומגדל יכול להסביר את הפטיש לגורדי שחקים מנוכרים לסביבתם.

בתחום החינוך, נראה כי העירייה והעומד בראשה עסוקים בעיקר בלהשיג את פרס החינוך השנתי המחולק על פי קריטריונים עליהם מחליטה העירייה בעצמה. הם זוכים ואנחנו מפסידים. כי במאבק אמיתי על חינוך, המערכת בודקת את עצמה ומערכת חזקה ועשירה כמו תל אביב יפו יכולה להחליט לשנות מדיניות שתשפיע על כל השאר.

למשל, בנושא חטיבות הביניים. לפני עשרות שנים בוצעה רפורמה במערכת החינוך שבעקבותיה הוקמו חטיבות הביניים. על דעת מומחי חינוך ואישי ציבור רבים, כולל שרת החינוך לשעבר יולי תמיר, חטיבות הביניים כשלו ולא מלאו את ייעודן, והחיבור הנוצר במסגרת החטיבה בתיכונים השש-שנתיים בין ילדים רכים בשנים לבין בני נוער בוגרים אינו מיטיב עם שני הצדדים.

החשיפה הקיימת כיום לילדים ובני נוער גורמת להתבגרות מהירה ולעיתים שלילית של הילדים המגיעים לחטיבה, והמשבר הנוצר במעבר המוקדם והבלתי בשל, משליך על הילדים עד לסוף תקופת התיכון. הנשירה ממסגרת החטיבה במעבר מכיתה ט’ לכיתה י’ תוך הפניית התלמידים לתיכוני הזדמנות אחרונה קשורה לא מעט לחיבור מוקדם זה.

בנוסף, תקוות האינטגרציה, שהייתה אחד המניעים הראשיים לביצוע הרפורמה, כשלה והוכח ששילוב ילדים משכונות מוחלשות עם ילדים משכונות ששפר עליהם גורלן, אינו מועיל כשהוא מתבצע בשלב זה. מה גם, שאוכלוסיות חזקות מוצאות את דרכן החוצה מהמפגש הכפוי, והאינטגרציה לא מתקיימת בפועל.

ערים רבות, ביניהן ערי חינוך מובילות דוגמת רמת-גן וגבעתיים, כלל לא הפעילו אצלם את מודל חטיבות הביניים. חיזוק לכך כי מודל היסודי השש שנתי הינו ברירת מחדל כיום, ניתן לראות בעובדה, כי בתי הספר הייחודיים האיכותיים, בעיקר בתל אביב, פועלים במסגרת שמונה-שנתית מא’ עד ט’.

הפניות לחולדאי לפעול להחזרת בתי הספר היסודיים בת”א-יפו למסלול יסודי 8 שנתי נפלו על אוזניים אטומות. חולדאי אומנם לא שלל את נכונות התפישה, אך כדרכו התנער מאחריות לנושא והוסיף כי הוא אישית מתנגד לרפורמה חוזרת בתחום זה עקב בעיות תקציביות. נימוק קצת מוזר כשמדובר בעיר עשירה כמו תל אביב יפו הרודפת אחרי פרס החינוך כאחוזת אמוק.

אז החלטנו שאם זה לא עובד ברמה המוניציפלית, אולי זה יעבוד רק ברמה הלאומית. לכן פנינו החודש, חבר המועצה אהרון מדואל ואנוכי, לשר החינוך גדעון סער בבקשה לדון עימו באפשרות לערוך את השינוי המערכתי.

אני מקווה שחולדאי יתעשת ויצטרף ליוזמה הזאת, ובכך אולי יצליח להטביע חותם אחד אמיתי שאינו קוסמטי בעיר.

הכותבת היא חברת מועצת העיר תל אביב יפו מטעם סיעת עיר לכולנו ומנכ”לית הקשת הדמוקרטית המזרחית. היא תושבת קרית שלום שבדרום תל אביב. למאמרים נוספים של יעל בן יפת

גרסא מקוצרת התפרסמה ב-Mynet