הימים הנוראים של הישראליות

בימים הנוראים של הישראליות אני תמיד מרגיש ניכור וכעס. הימים הנוראים הם בין י”ב בחשון לבין 4 לנובמבר, בין היום של הטקסים הרשמיים המציינים את מותו של ראש ממשלה בתאריך העברי לבין התאריך הבינלאומי של הרצח. ניכור וכעס כלפי שיח שכולו מתעלם מהפרויקט הפוליטי של רבין עצמו, האיש הממשי, ולא התוצר של עימות בין שמאל לימין. מישהו שמע את רבין קורא לעצמו “שמאל” או מדבר על היותו ב”מחנה השמאל”? האם הוא תקף את כל “הימין” או את החלקים הקיצוניים שבתוכו?

השיח המתקיים בימים הנוראים של הישראליות המתמקד ב”שמאל-ימין” מוחק את הזיכרון הפוליטי של המפעל של רבין, שבגללו נרצח. הפירוק הזה נעשה מהר מאד, ונותר בעינו. הוא החל עם ציון יום מותו בתאריך העברי (ביוזמת מרצ!) שמחק את האזרחים הלא-יהודים מזכותם להתאבל על הרצח, וגם את המשמעות האזורית והבינלאומית של קטיעת תהליך אוסלו. רק אנחנו “עם אחד”, האנחנו הזה מסתגר ודוחה ערבים, פלסטינים, ובוודאי מדינות שכנות. המחנה הזה הוא בדיוק מה שרבין ניסה לפרק, על ידי שיתוף חד”ש ומד”ע בבסיס התמיכה של ממשלתו – גם אם הדבר עוד לא נעשה בצורה של שיתוף בממשלה, הוא כן חתם איתם על הסכם קואליציוני. מעשה זה עמד במרכז ההתקפות על ממשלתו ובלינץ’ הציבורי שנעשה לו לנוכח עיניהם העצומות של נתניהו ושרון. ח”כים מהליכוד שראו והעירו כמו דוד לוי ודן מרידור הועפו מהבמה על המרפסת. הלינצ’ כלל לא רק את תמונת רבין עם כאפייה של ערפאת, אלא נאומים המאשימים אותו בשירות אש”ף והפלסטינים, והסיסמא ש”אין לו מנדט”. מנדט של מי לא היה לו? של היהודים, “העם האחד והמדינה האחת”, כי הוא משתף את “הערבים” בקואליציה התומכת בו.

כשנשאל ערב ההפגנה בה נרצח האם יש לו מנדט לוותר על שטחים בתמיכת הערבים, הוא השיב שזו “שאלה גזענית”. לא הטענה גזענית, אלא עצם השאלה והערעור על הזכות של האזרחים הערבים להיות חלק מהתהליך הפוליטי. ומה יש לנו מאז הרצח? רק גזענות, מימין ומשמאל. עצם המילים שמאל וימין מוציאות את האזרחים הערבים מהמפה הפוליטית, הרי הערבים הם לא ימין ולא שמאל, כידוע, הם ערבים. השיח הגזעני של מתנגדי רבין ותומכי הרצח אומץ על ידי “השמאל”, שהתגבש סביב הקונצנזוס, כאשר הקואליציה חייבת להיות על טהרת יהודים, כמסקנה פוליטית בעקבות הרצח. כך לא רק נתניהו, אלא גם ברק, שהבטיח להמשיך בדרכו של רבין, הקים ממשלה עם המפד”ל, המפלגה הקיצונית ביותר נגד אוסלו.

רבין חתר לפרק את השיח שמאל-ימין, ודווקא כשהצליח נרצח, בגלל שהוא הצליח. ומיד אחרי הרצח תומכיו חזרו לשיח שמאל-ימין. רבין נאבק להגדיר את המחנה שלו כ”מחנה השלום”, ולהגדיר את המאבק הפוליטי בין תומכי השלום לבין מתנגדיו. בין התומכים היו כמובן אנשי ימין שתמכו באוסלו, וגם פלסטינים בני שיחו, וערפאת בראשם. מי מדבר במונחים האלה היום? המתנגדים לשלום כללו קנאים של מועצת יש”ע, במפד”ל ובליכוד, וגם חמאס ואחרים, אותם נדרש הפרטנר הפלסטיני החותר לשלום לרסן. כשקנאים יצאו להפגנות “מוות לערבים” אחרי פיגועים, ונתניהו השתמש בתקריות אלה לתקוף את אוסלו רבין האשים אותם בשיתוף פעולה סמוי עם החמאס.

ההבניה הפוליטית של רבין כללה גם פירוק של “מחנה הימין”, המסמל מזרחיות, דת ופריפריאליות. לשם כך הוא בנה ברית עם הרב עובדיה יוסף וש”ס. שיתוף ש”ס ומנהיגה דרעי בממשלה לא היו חיוניים ליצירת רוב (היו 61 ח”כים תומכים בלעדיה) אלא כדי ליצור לגיטימציה לממשלה ולפרק את הדימוי הסמלי של הימין, כי ש”ס היא גם דתית, קולם של מזרחים בפריפריה. לא במקרה רבין התנגד להפגנות בעדו עד 4 בנובמבר. הוא לא רצה הפגנות של “שמאלנים”, אלא שיבואו לכיכר ויעמדו על הבמה גם חובשי כיפות, ליכודניקים ומזרחים לצד ערבים. וב-4 בנובמבר, אחרי חתימת הסכם אוסלו ב’ והסלמת הלינץ’ הציבורי נגדו, הוא הסכים לבוא להפגנה, אחרי השתכנע שכל אלה יבואו לכיכר, ואכן באו.

מפלגת העבודה בסיוע אקטיבי של מרצ חזרו לשיח שמאל-ימין ולהוצאת ש”ס והערבים מהמחנה. הבטיחו “להמשיך בדרכו” וסטו חזק חזרה לאותה דיכוטומיה א-פוליטית שגורמת לתבוסות מחנה השמאל מסיבות “דמוגרפיות”. כי הרי לא העמדה הפוליטית היא שבאה לידי ביטוי בהצבעה אלא השיוך השבטי, הגדול (שמאל-ימין) או הזהותי ספציפי של אשכנזים, מזרחים, ערבים, רוסים, חרדים, דתיים לאומיים. כלומר כל אחד חייב נאמנות לזהות של “אנשים כמונו” והדיון על המצוקות של ישראל והדרך להיחלץ מהן נדחק הצידה.

וכך הפוליטיקה הישראלית עברה מבחינת העמדות שלה כולה לימין הפוליטי (להבדיל מהתיוג השבטי של “אנחנו שמאל”), כי אם המנצח הדמוגרפי הוא הימין, עלינו לחכות אותו כדי להיראות כמוהו. מחנות שבטיים מאופיינים בשנאה ופחד מהאחר. כך “הימין” מפחד ושונא ערבים ו”אוהביהם”, “השמאל” מפחד ושונא חרדים וכיפות סרוגות. “המרכז” נבנה מאימוץ פחדים ושנאות של כולם, הרי אם המפה איננה מבוססת עמדות גם המרכז חייב להיות שבטי. התוספת של המרכז הוא שהמנהיג הוא גורם משיכת הקולות וגם שולט באופן דיקטטורי על מפלגתו, כדי שיהיה לו חופש תמרון להתחבר למי שהוא רוצה אחרי הבחירות (ראו לפיד, כחלון, שרון, לבני, ליברמן). בשני המובנים הללו כמובן אבי גבאי במהלכיו הפך את המחנ”צ למפלגת מרכז.

ומה נותר משאיפת הפיוס עם הפלסטינים ושינוי סדר העדיפויות של רבין? מה נותר משינוי המפה הפוליטית ופירוק המחנות השבטיים דמוגרפיים? כלום. בשיתוף פעולה בין ראשי ה”ימין-שמאל” דרכו הפוליטית של רבין נמחקה. אינני מציע לעשות אידאליזציה של רבין. במהלך חיו הוא ביסס את הכוח של ישראל על צה”ל, היה רמטכ”ל הכיבוש ומיסודו ב-1967, וכשר ביטחון קרא לחיילים לשבור את העצמות לפלסטינים באינתיפאדה הראשונה. גם מהלכי אוסלו היו בעייתיים: הוא ראה בערפאת בעיקר פרטנר לדיכוי החמאס, ובמובן מסוים משת”פ שיתפשר בעתיד ויסכים לוותר על ירושלים ועל התנחלויות בגושים. ואם לא יוותר הוא יישאר כמושל רמאללה. לא ברור שתכניות רבין לא היו מתפוצצות בלאו הכי באינתיפאדה שנייה. אבל מה שאני מציע הוא להבין את המהלכים של רבין לבניית כוח פוליטי של מחנה השלום, להבין את נסיבות הרצח, והשלכותיו עד עצם היום הזה. כל זה נראה לי לצערי מחוץ לשיח הציבורי.