המלך ארתור
כמה פעמים שמענו, שומעים ונשמע את השם רופין? אין ספור פעמים. ציר תנועה ראשי בירושלים, הנמתח משכונת רחביה (בה התגורר רופין) ועד גבעת רם, מכללה אקדמית, קיבוץ, בית ספר ועוד, קרויים על שמו. ”התארחנו בכפר רופין”, ”הבת שלי לומדת במכללת רופין”, ”סבא שלי נדרס ברחוב רופין” – הם רק דוגמית להקשרים הטריוויאליים של חיי היום יום, שבהם מועלה שמו של ארתור רופין. בימים אלה רואה אור ספר של ד”ר איתן בלום, מאוניברסיטת תל אביב, אודות רופין. מיהו אותו ארתור רופין?
רופין היה אחד ממנהיגיה היותר חשובים ומוערכים של התנועה הציונית. בשפה הציונית נהוג לכנותו, בעיקר, כאבי הסוציולוגיה היהודית. ואכן, נדמה שסוציולוג עילוי זה הוא ההברקה (בה”א הידיעה) של העם היהודי. גאונותו היקנתה לו כלים – מתת אל! – לעריכת ההבחנות הנכונות והמדעיות ביותר שניתן להעלות על הדעת, בין העידית האנושית –היהודית, ובכלל – לבין הזיבורית שבה, כמובן על פי מפתח גזעי: מבנה הגולגולת, צורת החוטם, צבע העור, עומק העיניים וכיוצא באלה. ספרו הידוע יותר – ”הסוציאולוגיה של היהודים” (כך, במקור), משנת תרצ”ד – הוא, כנראה, המאסטר פיס של הרצוי והראוי בעיניה של התנועה הציונית, כפי שהיא ניבטת דרך עיניו החדות והחכמות של האיש הזה. הנצחתו הסיטונית אינה יכולה לשקר: הוא אחד מיקיריו של הרעיון הציוני הקלאסי. הפרק הראשון של הכרך הראשון של הספר דן בשאלת ”התרכובת הגזעית של היהודים בארץ ישראל”. הפרק השני עוסק ב”תולדות הגזע של היהודים”. רופין מגלה בקיאות מופלאה בגזע האנושי, בתוכו היהודי, על גווניו ודקויותיו – על פי המפתח הנ”ל. להמחשת ולהוכחת התיאוריה המאד המדעית , הספר מציג שלל תמונות של כל מיני טיפוסים מגזעים שונים. גם בפרק הראשון של ספרו, ”מלחמת היהודים לקיומם”, משנת ת”ש, דן רופין בשאלת ”היהודים לפי הדת, הלאום, המוצא והגזע”. למרות שהצהיבו, הספרים מרתקים ביותר ומומלצים לקריאה.
רופין לא היה, חלילה, גזען – שהרי לא יתכן שיהודי, בעיקר ממוצא אירופאי, יכיל תכונה שלילית ונפסדת שכזאת. הוא, אפילו, היה ממייסדי ברית שלום, מעין גלגול ראשוני של שלום עכשיו, ומובן מאליו שמי שמצדד בפתרון של שלום בינינו ובין שכנינו הערבים, אינו מסוגל להיות גזען – בעיקר אם הוא ממוצא אירופאי, כאמור. בואו נאמר, שהשקפותיו והבחנותיו של רופין על טיבם של הגזעים האנושיים השונים היתה פוזיטיבית. הוא שאף לכונן במדינת היהודים חברה בריאה, דינאמית, חרוצה, אינטליגנטית ומעוררת השראה – ובינינו, מי יכולים לעשות זאת חוץ מהאירופאים? הממצאים המדעיים של סוציולוג דגול זה הובילו אותו למסקנות מדעיות שאין בלתן: רק מהמהגרים היהודים ממרכז ומזרח אירופה תבוא הישועה למדינה שבדרך. אחת המסקנות האופרטיביות של רופין – לאסור, למשל, נישואין בין תימנים ובין אשכנזים. לא, לא היה לו שום דבר נגד התימנים. יותר מכך, הוא אהב אותם…זאת אומרת, ככוח עבודה יעיל וזול, רק שכאדם אירופאי ורציונאלי לאללה הוא היה מנוע מלסטות מהמדע המאד מדויק שלו בדבר נחיתותם האובייקטיבית, מתוקף העובדה שמחקריו מצביעים על כך שהתימנים אינם יהודים טהורים מבחינה גזעית, כלומר גרים, ושבעורקיהם זורם – השם יצילנו! – דם ערבי. האם בשל כך ייקרא גזען? חס ושלום! יתר על כן, רופין אף יזם את פרוייקט העלאתם ארצה התימנים.
אז נכון, האאוגניקה נורא סיקרנה אותו. אבל, בשנות השלושים של המאה הקודמת – כך הסבירו לי גורמים תבוניים במיוחד, זאת אומרת אשכנזים – ששיח האאוגניקה היה מקובל בכל חברה נאורה ותרבותית במערב. שיח זה, על ניסוייו המדעיים, שרק רצו להבטיח לנו עולם מתוקן ונקי מאלמנטים לא פרודוקטיביים, ואפילו מזיקים, חלחלו גם אל ארתור, מלך הציונות של אותם הזמנים, שכמו הגויים המערביים – שאמנם אינם יהודים, אך משופעים בגנים משובחים – איווה לחברת מופת מושלמת.
ארתור רופין הלך לעולמו בשנת 1943, והוא טמון בבית הקברות של דגניה א’. אבל, הרופיניזם חי נושם ובועט בכל מקום בארצנו. כחברה מתהווה, עדיין נעשים ניסויים וטעיות בדרך לחברה האידיאלית הרצויה לנו…כלומר לצאצאיו הרוחניים הרופיניזם. יש שיאמרו שהחברה בישראל עברה גלגולים רבים מאז שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, וכי הרופיניזם שבק חיים. לא כל כך מדוייק. הרופיניזם חוגג את נצחונותיו המוחלטים בהרכביו של בית המשפט העליון, בדה לגיטימציה החד משמעית למועמדותו לראשות ממשלה של כל מי שאינו אשכנזי, בחתני ובכלות פרס ישראל, באחוז האפסי כמעט של מזרחים וערבים בסגלי האוניברסיטאות ועוד. ואם זה לא מספיק, הרי יש מי שידאגו לכך שההבט האאוגני לא יירד מסדר היום. קחו, למשל, את ספרו של אורי סביר, ”התהליך”, שפורסם ב-1998, ודן בתהליך אוסלו. סביר מספר, בין השאר, על פגישותיו עם אנשי אש”פ, וכך הוא מתאר אחד מהם: ”מאהר אל קורד, איש גבוה, כבן 60, ואדיב ביותר, אשר עורר בי מייד אסוציאציה של מנהל בית ספר גרמני”… (שם, עמ’ 26). ואכן, מי יחלוק על דברי האדם הסביר – אורי במקרה זה – בדבר אדיבותם של הגרמנים? או, אולי, נציץ בספרם של אבי יששכרוף ועמוס הראל, ”המלחמה השביעית”, שגם בו נמצא תיאור מעניין: …,,הניסיון בפלוגה הראה כי גדולי המבוקשים נראים פעמים רבות כנערים, אשר חזותם (אפילו עיניים כחולות!) אינה מסגירה את ממדי ההרס אותו זממו…” , מצוטט שם קצין הצנחנים, ישי קור (שם, עמ’ 144, ותודתי לד”ר הלל כהן, שהסב את שימת לבי לשני הספרים). ובאמת, האם מישהי או מישהו מאתנו פגשו אי פעם בגרמני שהוא לא אדיב? או, אולי באדם עם עיניים כחולות, חורש רעה? מדע בדיוני, במקרה הטוב.
כפי שציינתי, האאוגניקה הרופינית, שיורשיה העכשוויים מביאים אותה לידי ביטוי, היא פוזיטיבית ורצופת כוונות טובות. בדיוק כמו בדרך למקום ההוא…


