הגיעה עונת הפיטורין, משרות התעסוקה דווח שבחודש ינואר פוטרו מעל ל-19000 עובדים ועוד היד נטויה. באוקטובר 2008 צוטט יו”ר בנק לאומי כך: “בנק לאומי אינו מתכנן מהלך כלשהו של פיטורי עובדים כתוצאה מההשלכות הצפויות של המשבר הכלכלי על פעילותו”. בנובמבר נכתב שדנקנר, בעל השליטה באי.די.בי, כתב מכתב למנהלים בחברתו ונכללה בו הפסקה הבאה: “אני פונה היום לכל מנהלי הקבוצה בבקשה לפעול לחסכון ולצמצום, להתייעלות ולהידוק החגורה. עם זאת יש להקפיד שלא לפגוע בתנאיהם של בעלי השכר הנמוך ושל העובדים הנמנים על מגזרים חלשים ויש לעשות כל מאמץ ולהעדיף כל אמצעי וכל דרך אפשרית על פני קיצוצים בכוח אדם”.
זה נשמע טוב אלא שבמערכת התעסוקה הישראלית חברות רבות מעסיקות עובדים רבים במיקור חוץ, או דרך קבלני עבודה או דרך קבלני שירותים ועל אלו אף חברה לא תגן. למשל, בנק דיסקונט מפסיק פעילותם של 470 עובדים שעבדו עד לא מזמן במיקור חוץ.
בכלל יש דיון, לא רק בישראל, שבמצב הכלכלי הנוכחי ראוי לא לפטר עובדים אלא להוריד עלויות באופן אחר, כמו פנסיה מוקדמת, הקפאת תקנים, הפחתה בשעות עבודה וחיסכון בהוצאות אחרות. כמובן שיש גם חברות שמנצלות את המצב בכדי להיפטר מעובדים יקרים ולשכור במקומם עובדים זולים.
בימים האחרונים נכתב ששני מפעלים קיבוציים נוקטים בפיטורים כדרך להתייעלות. פלסאון בשליטת מעגן מיכאל ופלרם מקיבוץ רמת יוחנן. תגידו, נו אז מה כולם מפטרים אז גם מפעלים קיבוציים עושים את אות הדבר, ובעצם, למה הם צריכים להיות שונים?
לטעמי, מבנה הבעלות השונה של חברה קיבוצית וחברה פרטית צריך גם להתבטא בדרך ניהול שונה. אם זה אינו כך אין שום משמעות לבעלות הקיבוצית בהשוואה לבעלות פרטית. התפיסה שניהול הוא ניהול וככזה הוא צריך להיות זהה בין כל סוגי הבעלות מייצר מצב שבו אין אלטרנטיבה לדרך הניהול הקיימת. כאילו כולם למדו את אותו טקסט ובאותו בית ספר. בעיקר כאשר מדובר בקיבוץ שיתופי כמו מעגן מיכאל, הייתי מצפה לחשיבה קצת יותר יצירתית במקום לנקוט בגישה הקלה והפשוטה של פיטורים.
פיטורים של פועלים בקו הייצור, שאין להם עתיד גדול במשק הישראלי, דן אותם לתוכניות של חינוך מחדש בדומה לתוכנית וויסקונסין ולכן על מפעלים להיזהר שבעתיים לפני שהם פטרים אותם. מי שניסה לייצור אלטרנטיבה למערכת הכלכלית הקיימת באורח חייו אינו יכול לנהוג כאחרון בעלי ההון כאשר זה נוגע למפעלים בבעלותו.