• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

המשתינים בעמידה?

מראם מסארוי

לא להתמצא בעיר –אין זה אומר הרבה. אך לתעות בעיר, כשם שאדם תועה ביער- לכך דרוש אימון. כך פותח ולטר בנימין את ספרו המשוטט, שבעקבותיו יצאתי לשוטט עם חבר טוב בעיר תל אביב. המטרה הייתה להגיע לרחוב באזל ומשם להתחיל את השוטטות כחלק ממטלה לימודית שחלקנו. הרחוב הזה תמיד עורר בתוכי מורכבות רגשית גדולה, רחוב באזל, באזל, העיר השוויצרית, הייתה מבחינתי התמונה של הרצל העומד על המרפסת וחוזה את מדינת היהודים, המדינה הציונית. תחושת מועקה קלה ליוותה אותי, הרי במרחק כמה דקות נסיעה מהמקום, מהרצלייה, משקיף הרצל מהמרפסת שלו על סידנא- עלי. אני דור שלישי לעקורי סידנא- עלי, ומשהו טורדני בוחש תמיד בקרבי ומטריד את מנוחתי כאשר אני מוצאת עצמי במקום הזה. עשיתי את דרכי לרחוב באזל בעוד מחשבות אלו טורדות את רוחי. אייל, חברי הטוב, חיכה שם בקוצר רוח. הוא נלהב מהמטלה אותה לקחנו על עצמנו – לבחון כיצד מתנהגים אנשים בשירותי גברים. לאחר התדיינות קלה על כוס קפה, החלטנו שאנו מתחילים את משימתנו בשירותים ציבוריים. וכך היה.

הבחירה לשים פעמינו לשירותים ציבוריים אלה או אחרים כרוכה בחוויה אישית מוזרה במיוחד כשמדובר בשירותים של בית-קפה Arcaffe. רק אחרי שהתיישבתי אצל אחד השולחנות בקפה, עלה בדעתי כי יש לי עמדה אידיאולוגית נגד המקום הזה. כיוון שאיל מיהר להזמין לנו קפה, לא היה לי נעים לקום וללכת. חששתי שהוא יגיד “עוד פעם הערבייה הזאת עם הרגישויות הלאומיות שלה?” טוב, ארזתי היטב את הרגישויות שלי ודחקתי אותן לפינת התודעה. נחזור לענייננו – השירותים הציבוריים. הגעתי לשירותי בית הקפה, שלמעשה לא היו ממוקמים בתוכו, אלא בבנין הסמוך לו, היכן ששכן בית רונית רפאל. למען האמת לא מצאתי מיד את השירותים.  המלצר במקום הבחין במבטיי החקרניים ואמר, כמי שראה מבטים רבים כאלה בעבר, “את בטח מחפשת את שירותים”. וואלה, תודו שגברים עוברים מוטציה רגשית. מכול מקום, להפתעתי השירותים היו שירותי יוניסקס, גברים ונשים גם יחד, מן דו-קיום מגדרי בשירותים ציבוריים. בעודי עומדת וממתינה לתא השירותים שיתפנה, הנעימו צליליו של שיר מוכר את אוזני. אני מנענעת את גופי, מסדרת את עצמי אל מול המראה ובוחנת את הסחי בכיור. לפתע עולה רעש זרימת המים מהתא, הפועל על תאי המוח שלנו כהתראה שהנה התא עומד להתפנות. מהתא יוצא גבר מבוגר. אני מתבוננת בו בהפתעה ומיד תוהה מה מקורה של הפתעה זו. “מה הוא עושה כאן לעזאזל?” אני תמהה.  הוא מתבונן בי חזרה, גם בהפתעה,  ספק במבט נבוך ספק במבט מתנשא. ואולי ניתן ללמוד מארשת פניו כי הוא מבקש להתנצל, לומר, “את יודעת, זה …זה שירותים משותפים”. אני נכנסת פנימה נותנת מבט בוחן בסביבתי ומיד אוחזת בי תחושה של  “דה-ז`-וו” –  זה כמו בבית. טיפות שתן היו מפוזרות בנדיבות על מושב ועל הרצפה סביב-סביב. “כן”, אני נאנחת, “הרי ככלות הכול אני חולקת את האדמה עליה אני מתהלכת עם `שבט` של גברים”. לכול מקום אליו ילכו, הם צריכים לסמן את הטריטוריה שלהם. אני כורעת בין שמיים לארץ, נמנעת ממגע כלשהו בין גופי לכלי הסניטארי, בתנוחה הכי לא טבעית בעולם – למעשה, חוסר הנוחות במיטבה – ומבקשת לעשות את צרכיי. ואז מעשה שטן, קולו של לואיס ארמסטרונג בקע מהרמקולים הממוקמים בשירותים. כן גם בשירותים.

Heaven, I`m in heaven, and my heart beats so that I can hardly speak
And I seem to find the happiness I seek ….   

אני רואה בעיני רוחי את עצמי פונה לאדם, בני הקטן, ואומרת, “תכוון לאסלה, אדם תכוון…”, ואז חולפת בראשי המחשבה, “התנוחה הזו היא ספורט אמיתי לשריר הארבע ראשי”. אבל מה שבאמת מטריד אותי זו המחשבה “למה לעזאזל הגברים בעולם הזה כולו לא מצליחים לקלוע כמו שצריך? מדוע הגבר, גם לאחר שעבר סוציאליזציה אורבאנית נמרצת במהלך המאות האחרונות עדיין חש צורך לסמן טריטוריה בעזרת השתן שלו?” נדמה כי למרות ההתפתחות המדהימה שעבר המין האנושי מאז שהחל ללכת זקוף הוא עדיין אינו מצליח להתגבר על הטבע, על טבעו הוא, שמכתיב לו צורך פרימורדיאלי לסמן את גבולותיו הטריטוריאליים. בעלי החיים מסמנים טריטוריה כדי להגדיר בעלות עליה וגם בעלות על בת-הזוג שלהם, המצויה בתוך גבולותיה של חלקת אדמה זו. אך האמנם מה שמטריד אותי כעת, כשאני תלויה בין שמים לארץ, זו הנטייה של גברים לסמן את הטריטוריה שלהם? או אולי מה שמעסיק אותי זו ההבחנה בין הטריטוריה של הגבר למול זו של האישה? ואולי מעיניי נתונים להבחנה בין המרחב הציבורי לבין המרחב הפרטי, או לטריטוריה יהודית מול טריטוריה פלסטינית?

עם הקפה של הבוקר למחרת אני קוראת את מאמרו של אלוף בן במוסף” הארץ” על תוכנית ההתנתקות. הוא פותח את דבריו בתיאור היחס השלילי שהיה לשרון כלפי שכניו הערבים. הוא ממשיך וכותב שאחד מהרגליו החביבים ביותר של אריאל שרון היה להתרפק על בדיחות והערות מעליבות על הערבים ועל תרבותם. הוא שמר הערות אלו לשיחות אינטימיות. לא כולם זכו ליהנות מחוש ההומור המפותח שלו. “אתה יודע למה”, הוא שאל פעם, באופן רטורי, עיתונאי צעיר, “לא יהיה שלום בינינו לבין הערבים?” העיתונאי הטה אוזן, מצפה לשמוע ניתוח מעמיק מפיו של האסטרטג הדגול. ובכן, השיב שרון, כאשר חיוך רחב שפוך על פניו, “כי הדבר הכי טוב שקרה לערבים במאה השנים האחרונות, זה שהם למדו להשתין בעמידה”. את ההסבר הזה סיפק שרון תוך שהוא מציג את “הערבי מקפל את הסינר מהברכיים ומשתין בעמידה”.

בגרסה אחרת של הסיפור שרון טען כי יש צורך להתחיל לפחד מהערבים, כי הם למדו להשתין בעמידה. אני חייבת להודות שלו הייתי מייחלת לקבל ביטוי המציג באופן החד ביותר את הדעות הקדומות הקיימות נגד ערבים בישראל, לא הייתי יכולה לחשוב על דוגמא טובה יותר מזו. ואכן, מדוע ששרון ידע, ואף שישראלים אחרים ידעו, כי מאחורי  המנהג של ההשתנה בכריעה עומדת פילוסופיה שלמה ודרך חיים. העיתונאית הצ`כית פיתרא פרוחאזקובא, בספרה “פרישתא”. מספרת על השוק האמיתי בו הוכתה כאשר ראתה בפעם הראשונה את אישה האפגאני משתין בכריעה. הוא ביקש לשכך את תדהמתה והסביר כי הרוחות הבלתי פוסקות באפגניסטן הינן הסיבה לכך שגברים כורעים בעת שהם משתינים, ולא עומדים. מעניין! לא? כביכול אנו למדים כי לאקלים, לסביבה ולמרחב השפעה מכרעת על מנהג הטלת השתן או סימון הטריטוריה אצל גברים אפגאנים. אך האמת שונה בתכלית. הסיבות בחברה הערבית להשתנה בכריעה נובעות משיקולים של היגיינה דתית הקשורה לטקס ההיטהרות הנערך לפני חמש התפילות שמוסלמי מאמין מקיים מדי יום. אופן ההשתנה אם כן הינו תוצר של פרקטיקה שקשורה באמונה דתית. מעניין אם מחשבות אלו עלו אי פעם בראשו של שרון. מן הסתם לא. מה שהדריך אותו זה האיום הנשקף לכאורה ליהודים מהערבים. “כל עוד סימון הטריטוריה נעשה בעבר בדרכים שונות, הרי שלנו”, הוא בטח גרס, “הגברים היהודים, היה יתרון מובהק”. יתרון זה שיקף לדעתו מן הסתם עליונות תרבותית הבאה לביטוי גם בשפת ההשתנה.  אך ברגע שהגברים ערבים מתחילים להשתין כמו יהודים ומסמנים באופן דומה את הטריטוריה הרי שנשקפת מהם סכנה אמיתית. דמיון בנוהגי ההשתנה מסמן את קיומה של תחרות עיקשת על הטריטוריה ואולי גם על הנקבות המאכלסות אותה. זה מאוד פשוט. לא?

כנראה שיעניין אותך גם: