"הנערים": לחשוב מחדש על אקטיביזם מזרחי

כמי שגדלה בירושלים ובילתה את רוב שנותיה כנערה צעירה בימי האינתיפאדה השנייה במדרחוב המדמם שלה, בין בני נוער משלל הקבוצות הקיימות בעיר, הסדרה “הנערים” (HBO וקשת) הצליחה לטלטל את עולמי ולגרום לי להרהר לא רק בימים הנוראים ההם, אלא גם בקלסתר הפנים המדויק שמופיע בה של ירושלים של קיץ 2014, כמעט עשור לאחר שעזבתי אותה לטובת האקדמיה הבאר שבעית והתל אביבית. הסדרה, פרי שיתוף פעולה בין שלושה יוצרים מוכשרים (חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל) שהצליחו לפצח את חבית הנפץ הירושלמית אף שהם בעצמם לא גדלו בה, טומנת בחובה כמה משמעויות שראוי להתעכב עליהן בכל הנוגע למה שהיטיב להגדיר נדב פרץ במאמרו “הנערים שלנו ושלהם מנהלים את הסכסוך”, הסודוקו הירושלמי שבו שסעים לאומיים, דוריים ואתניים חופפים עד כדי כך שכל נקודת חיכוך באחד מהם מובילה כמעט בהכרח לקריסתם של האחרים.

הסיפור על חטיפתו ורציחתו של הנער הערבי משועפאט, מוחמד אבו ח’דיר, על ידי נערים מירושלים וסביבתה, חרדים-ספרדים שלמדו חלקם בישיבות גבוהות, הוא יוצא דופן לא רק בגלל אכזריות הרצח ופרטיו הגרפיים שפורסמו באמצעי התקשורת במעין אמוק של “פורנו טרור”, אלא בעיקר בשל זהות הרוצחים. זו הייתה בזמנו וגם היום מפתיעה במיוחד, למרות מה שנהוג לחשוב על הקשר הכמעט ברור מאליו בעולם הדימויים הישראלי בין מזרחיות לגזענות. אמנם החברה הישראלית מדברת את דימוי המזרחי הגזען כמעט ללא הרף, אך לעומתה בקרב שכבת האינטלקטואלים והאקטיביסטים המזרחים אין אחד שלא יודע לצטט את אמירתו האלמותית של ד”ר ג’מאל זחאלקה בסרט “אשכנז” על ההבדל בין הגזענות של מי שצועק “מוות לערבים” למי שבפועל, לצד שיח הנאורות שלו, מנהל את מנגנוני הכיבוש וגירש את הפלסטינים ממולדתם. זו אמירה מעוררת מחשבה, בטח כשמגיעה מפיו של קורבן הדיכוי, וחשובה מאין כמוה בתוך השיח הקלישאתי על גזענות בישראל שמשתמש כמעט תמיד בדמות המזרחי הצווח כפלקט לתופעה.

דמות חוקר השב”כ בסדרה, סימון/שמעון, שמופקד על חקירת רצח אבו ח’דיר, נדמה כמי שמכיר את האמירה הזאת. היא מייצרת עבורו קונספציה ברורה, לפיה את עיקר משאבי הזמן והטכנולוגיה החקירתית יש להקדיש לטרור מבית מדרשו של ציבור המתנחלים הדתי-לאומי, האשכנזי רובו ככולו. באופן אבסורדי, אף על פי שהוא מכיר היטב את עולמם הסוציולוגי של הרוצחים – עולם החרדות הספרדי על מורכבותו והדיכוי שהוא מצוי בו, הן מהציבור החרדי האשכנזי והן בעיניים חילוניות משפילות – הוא פועל עד לשלב בו ההוכחות מצביעות בבירור על כיוון אחר, כמי שנקודת ההנחה שלו חד משמעית: את רוצחי אבו ח’דיר יש לחפש בין שורפי מטעי העצים ואנשי תג מחיר, נוער הגבעות החרד”לי.

הוא לא מתרגש מאמירות ה”מוות לערבים” על שלל מופעיהן הידועים, ואפילו כשמגיע תחת מסווה עד לשולחן השבת של הרוצחים ושומע את שיח השנאה והגזענות הוא עדיין מבהיר לקולגות האשכנזיות שלו כי “כל אחד מהמשפחה שלי יכל היה להגיד את זה. נעצור את כולם?”. מנקודת מבטו של סימון הוא צודק, מנקודת מבטה של החקירה זו הטרגדיה כולה. הנקודה שבה הקונספציה ה”זחאלקאית” מתפוררת.

רצח הנער מוחמד אבו ח’דיר לימד אותנו שעברנו את נקודת האל-חזור ויש להחליף דיסקט. האמירות “מוות לערבים” ו”שיישרף לכם הכפר” הפכו ממשל לניסיון מחיקת הזהות הערבית של המזרחי בתהליך פנימי של הפנמת הדיכוי לציווי אמת, הכי קונקרטי שאפשר לדמיין.

מהי נקודת הזמן המדויקת שבה ניתן להצביע על המעבר מ”מוות לערבים” הסימבולי ל”מוות לערבים” שהופך למעשה פנחס מודרני, כזה שכמעט והבעיר את ירושלים לכדי אינתיפאדה שלישית? איני יודעת. אולי זה הפער הדורי בין ההורים שלנו ובטח הסבים והסבתות שגם אם אימצו את שיח הפחד מהערבי כאויב, הם הכירו אותו היטב כיוון שחייהם היו לגמרי שלובים אלה באלה. לעומתם, הדור של ילידי שנות ה-80 וה-90, גם אם גדל במה שמתקרא “יישובים מעורבים”, לא מכיר ערבים ולרוב גם לא מעוניין בכך. עבורם, האקטיביסטים המזרחים יכולים לקשקש עד מחר על ה”יהודיות הערבית” מבית מדרשו של יהודה שנהב, בפועל לא אלה ולא אלה ביקשו מההורים או הסבים ללמד אותם ערבית, יהודית ככל שתהיה. הגדרתו החשובה של שנהב אולי הייתה רלוונטית להגדרת הזהות של סבא שלי, במידה מסוימת גם של אבי, אבל בעבורי ובעבור מרבית הצעירים המזרחים שאני מכירה אין לה שום משמעות, אלא כהתרסה אשכנזית.

בסוף המשוואה הזאת עומד המזרחי הדובר “שנהבית” מול שוקת שבורה. מחד, הוא (כמו סימון) יושב בארוחות שישי וחג ועד לשיח השנאה הימני-משיחי שהשתלט על סובביו, מכיר ומדקלם את כל הסיבות ההיסטוריות והמעמדיות להזדהות המזרחית עם הימין. מאידך, אין לו עניין לחנך את משפחתו כמו בימי כור ההיתוך ההוא – הרי הם כולם בכלל נצר לשושלת יהודית-ערבית מפוארת וממילא אין למילים הגזעניות משמעות, הרי ג’מאל זחאלקה אמר. בדיוק בנקודה זו הסדרה, ואולי הסיפור הישראלי כולו – עומדת מול הצופים וזועקת לאחריות פנימית חדשה ולהבנה מעמיקה של יחסי הכוחות בין מזרחים לערבים, שירושלים מגלמת את נקודות החיכוך הקיצונית ביותר שלהם. נדרש כאן שיח מזרחי חדש שלא מפחד להצביע על הכתם הזה, תוך הכרה הכרחית בנסיבות ההיסטוריות המדויקות שציירו כל קו בדמותו, ולומר, בפראפרזה כמעט מתבקשת: “ירושלים – יש לנו בעיה”.

לתחושתי, זוהי אחת מהמשימות החשובות ביותר העומדות לפתחו של כל אקטיביסט מזרחי. שכן, אם לא נידרש אליה, יהפוך מהר משצפינו הפלקט המזרחי של שנאת הערבים למציאות של ממש וייווצר באופן פרדוקסלי ומרושע למדי, שוב, דור שלם של מוציאים לפועל את חזון האפרטהייד מטעם הימין המשיחי. חזון האימים הזה, שבמידה רבה כבר מתקיים בימינו בדמותן של חטיבות שלמות בצבא ובמשטרה המורכבות רובן ככולן מנערים מזרחים ואתיופים, עלול להחמיר ולצאת אל מעבר לקווי מערכת הביטחון אל תוך הציבוריות הישראלית – כל עוד לא ייווצר דור חדש של מנסחי זהות מזרחים (אם תרצו, דור שלישי למעברות), שיעמוד על הסכנה שבאימוץ העיוור של סיסמאות השנאה והגזענות, בלי הנחות ובלי קונספציות זחלקאיות.

את העבודה הפנימית הזו אנחנו חייבים לעשות בעצמנו. בהינתן מערך הכוחות הנוכחי בפוליטיקה הישראלית, אין שום סיכוי שמישהו אחר יעשה זאת בשבילנו. זה פשוט נוח להם מדי.

מורן חבאז היא דוקטורנטית להיסטוריה יהודית

למאמרים נוספים על הסדרה “הנערים”