הנשיא ק'

ביום רביעי האחרון הלך לעולמו נסטור קירשנר, נשיא ארגנטינה לשעבר ובעלה של הנשיאה המכהנת, כריסטינה פרנדדס דה קירשנר. שלושה ימי אבל הוכרזו במדינה וגופתו של קירשנר, בן 60 שמת מהתקף לב, הוטסה הלוך ושוב בין קלאפטה, עיר מגוריו בדרום המרוחק ביותר של ארגנטינה, לבירה בואנוס איירס, שם נערך לו טקס אשכבה ממלכתי, בארון סגור, בניגוד למקובל.

קירשנר היה דמות פוליטית חשובה בארגנטינה, לא רק בגלל התפקיד החשוב שמילא בה בעבר, אלא בגלל ההשפעה העצומה שלו על אשתו הנשיאה בהווה ובגלל כוונתו להתמודד שוב על תפקיד הנשיא בעתיד הלא-רחוק (2011).

הוא ואשתו שלטו בארגנטינה בשבע השנים האחרונות ותכננו להמשיך ולשלוט בה לפחות עוד עשר שנים, אם לא יותר. קירשנר ייצג, אם כן, את העבר, ההווה והעתיד של הפוליטיקה הארגנטינית ונדמה שרק המוות יכול היה לקטוע את האמביציה האישית העצומה שלו.

הסתלקותו בטרם עת של קירשנר זעזעה את המערכת הפוליטית בארגנטינה והוציאה מהאומה הסנטימנטלית הזאת גילויים פומביים של אבל וצער עמוק. בימים הראשונים אחרי מותו כמעט ולא נשמעו דברי ביקורת על הדמות השנויה במחלוקת. הרעיון של “אחרי מות קדושים אמור” תפס גם בארגנטינה, הקתולית ברובה. ההספדים בתקשורת הדגישו במיוחד את העובדה שקירשנר קיבל לידיו ב-2003 מדינה עם כלכלה מרוסקת ומצב רוח לאומי בשפל המדרגה והצליח לשקם את שניהם ואת מלחמתו הפומבית נגד השתקת פשעי הדיקטטורה הצבאית ובעד זכויות האדם. היבטים נוחים פחות לעיכול בפועלו של המנוח נדחו ליום אחר.

מכר ארגנטינאי כתב לי בסוף השבוע שהצביעות הזאת, שהכתיבה איפוק וכבוד לאדם שבחייו לא היה מאופק ולא היה ידוע בכבוד שרחש ליריביו הפוליטיים, הוציאה אותו מכליו. “צריך לזכור שמי שמת לא היה מרטין לותר קינג, גנדי או אמא תרזה”, הוא כתב. “מי שמת היה אדם שכל חייו חרחר מדון, שמילא בכעס, בוז וגסות רוח את הפוליטיקה הארגנטינית. מי שמת היה אדם שאהב לצייר את עצמו כגיבור לאומי, אבל במעשיו הוכיח בדיוק את ההיפך. קירשנר היה פעיל זוטר במפלגה הפרוניסטית בזמן לימודיו באוניברסיטה, אבל הוא ברוח לדרום לפני שנשמעה הירייה הראשונה של הגנרלים. מי שמת זה אדם שהכפיל את הונו האישי אחרי שנבחר לנשיאות במאות אחוזים וצל כבד של שחיתות ליווה אותו כל הזמן. מי שמת הוא אדם שמעולם לא רצה להתדיין על רעיונות והעדיף לנהל את ענייניו באגרסיביות, כשהוא משליך אל הזאבים את כל מי שלא חושב כמוהו. לפעמים חשבתי שהוא עושה את הדברים הנכונים –  למשל, העמידה האיתנה שלו נגד קרן המטבע העולמית – אבל אף פעם לא חשבתי שהוא עושה את הדברים בדרך הנכונה. לא שמחתי כשקירשנר מת, אבל האמת היא שאני לא באבל”.

בסופו של דבר, נדמה שאפשר לקבוע שנסטור קירשנר גילם בחייו, וגם במותו, את האתוס והמיתוס הארגנטיני המושלם, שעשוי כולו מקרעי סתירות פנימיות שחוברו להן יחדיו בעמל רב.

הוא היה רובין הוד שגונב, הרבה, מהעניים כדי לתת, הרבה פחות, לעניים. בן פרובינציה מרוחקת שהפך למלך של עיר הבירה. הוא היה שמאלן בשביל האדומים, שמרן בשביל כל השאר, פופוליסט שיודע איך לסחוט את אהבת ההמונים, אדם שאהב לצייר את עצמו כלוחם נגד שלטון הגנרלים (אחד המעשים הראשונים שלו בתור נשיא היה לאלץ את אחד הגנרלים להסיר מעל הקיר במפקדה הראשית של הכוחות המזוינים את תמונתו של רפאל וידלה, ראש החונטה הצבאית בשנות ה-70) ואיש עסקים מומלח שעשה את הונו הראשוני בזמן הדיקטטורה. הוא יצא נגד השיטה הפוליטית המסואבת של ארגנטינה, אבל ידע בדיוק לנצל אותה לצרכיו. קירשנר היה האופורטוניסט הגדול ביותר במדינה גדושה באופורטוניסטים. הוא היה הנשיא ק’, גם כשלא החזיק בתואר הרשמי, והוא ימשיך להיות כזה גם אחרי שגופו ייטמן באדמה.