הסופט ספוט של ישראל

השבוע העבירה ישראל חוק המפליל מאבק לא-אלים מסוג של חרם כלכלי, אקדמי ותרבותי. בשבוע שעבר היא יצאה במתקפה על מאבק לא-אלים אחר – המטס. שבוע לפני כן היה זה המשט. ומדי יום שישי היא תוקפת מפגינים בהפגנות הלא-אלימות בבלעין, נבי סלאח וכפרים פלסטינים אחרים. ניקח את המטס כדוגמה. לשאלה הפשוטה, מדוע לקתה ישראל בהיסטריה ביחס להגעתם לנתב”ג של פעילים בינלאומיים ופלסטינים, יש תשובה פשוטה: זוהי פעולה לא-אלימה, וישראל אינה יכולה להתמודד עם אקטיוויזם פלסטיני מהסוג הזה.

מדינה שנהגה לדבר בשפת הכוח לאורך כל שנות קיומה, כלפי אזרחיה, תושביה ושכנותיה, אינה יודעת לדבר בשפה אחרת. היום היא נתפסת לא מוכנה בכל פעם שהיא נתקלת בפעילות יצירתית של מאבק לא-אלים. כמדינה ששחקה את המושגים “איום בטחוני” ו”טרור” עד זרא, ישראל נכנסת לפאניקה כל פעם שהיא לא מצליחה לתייג מעשה המתנגד למדיניותה כמעשה “טרור”. מתברר גם שהעולם לא קונה את זה יותר.

מסיבה זאת ישראל השקיעה מאמצים דיפלומטיים כה רבים, השתמשה באינטרסים משותפים לה וליוון ובכלי הסחיטה שברשותה כדי לעצור את המשט. ישראל פחדה מהמשט, הפעילות הבלתי-אלימה הזו, כי אם המשט יגיע, ישראל לא תדע לעצור אותו אלא בכוח, ואז זה “לא יראה טוב” בעיני העולם. ובגלל זה ישראל פחדה פחד מוות מהפעילים שתכננו להגיע דרך האוויר. הפעילים האלה לא עלו למטוס עם נשק אלא עם דרכון זר, ומטרתם וביקשו להיכנס לישראל כמו כל תייר אחר, ההבדל היחיד שהם רצו לעשות הצהרה פוליטית שהפחידה את ישראל.

המאבק הפלסטיני מאמץ בשנים האחרונות אסטרטגיה המצדדת במאבק לא-אלים. המאבק הזה כולל מגוון פעילויות כמו סוגים שונים של הפגנות, צעדות שיבה אל הגבול, חרם, משטים ומטסים. ההפגנות השבועיות בבלעין, בנעלין בנבי סאלח ובכפרים אחרים בגדה הן חלק ממאבק לא-אלים. ישראל כשלה בהתמודדותה איתן – היא מדכאת אותן באלימות רבה, דבר הגובה מחיר כבד של הרוגים ונפגעים פלסטינים, ואף ישראלים ובינלאומיים. ישראל רודפת פעילים, מבצעת מעצרים שרירותיים ומעמידה אותם למשפט בבתי דין צבאיים. כך גם היא התמודדה עם צעדות השיבה ביום הנכבה והנכסה, ירי חי והרג של צועדים לא חמושים.

בדומה, גם האפשרות שהרשות הפלסטינית תפנה לאו”ם וההיסטריה שבה הגיבה ישראל מעידה על כרוניקה דומה. כל צעד לגיטימי של מאבק לא אלים, שישראל אינה יכולה להתמודד איתו, מעורר היסטריה ופאניקה.

ישראל לא רק תקועה בקונספציה של הכוח, היא גם תוקעת את אזרחיה בתוכה. היא מפעילה מכונת ייצור פחד מתמדת: פעם על ידי ידיעה מצחיקה כאילו לפיה על ספינות המשט ישנו נשק כימי, פעם על ידי ידיעה שגבר גל האלימות בשטחים, פעם על ידי תרגולים צבאיים למיניהם כדי להתמודד עם מלחמות או התקוממות עממית, ופעם אחרת על ידי הפחדה שספטמבר יביא איתו גל אלימות רחב מצד הפלסטינים.

גם אם ישראל הצליחה לעצור את המשט, וגם אם מנעה כניסתם של פעילים דרך שדה התעופה שלה, וגם אם תצליח לפגוע בהחלטה בספטמבר, את האפקט של הפעילויות האלה ברמת המודעות הבינלאומית והעידוד המורלי לבני העם הפלסטיני, ואת האפשרות שפעילויות אלה ממציאות עוד ועוד פעילויות, היא לא תוכל לעצור. אין דבר שישראל תוכל לעשות כדי לסכל מאבק עממי פלסטיני לא-אלים.

ישראל הולכת עם הראש בקיר, ואינה מוכנה להשלים עם העובדה שאת המערכה הזאת היא תפסיד. ישראל מסרבת להשלים עם העובדה שאין כיבוש שנשאר לעד, שאין זיכרון שנמחק, שאין דור שישכח. ישראל מסרבת להשלים עם העובדה שבמהלך 63 שנות דיכוי צמח פה דור שלמד הרבה מהוריו וסביו, ומהם ירש את הנחישות, כי לילדיו הוא רוצה עתיד חופשי. ההבדל הוא שמדובר בדור יצירתי, לא מסורתי, שישראל, שמשתמשת רק בשפת כוח, לא תוכל להתמודד עם סגנון הפעילות שלו.

הכותבת היא פעילה פוליטית ופמיניסטית

לפוסט באנגלית | לבלוג של של עביר קובטי