הציונות הדתית וצה"ל: רומן חולני

שר החינוך, נפתלי בנט, השיק לאחרונה תכנית לעידוד המוטיבציה של תלמידי תיכון להתגייס ליחידות קרביות. כחלק מהתכנית, בסיסי צבא קרביים יאמצו מוסדות חינוך ובמסגרת זו יתקיימו ביקורים של תלמידי תיכון בבסיסים וביקורים של קצינים בבתי הספר.

אימוץ בסיסים קרביים בבתי הספר הוא עניין מזעזע, אם כי לאור היחס השגוי למקומו של צה”ל בחברה הישראלית קשה לומר שמפתיע. גם אם נצא מנקודת הנחה שהצבא הכרחי להמשך קיומנו, אין זה אומר כלל שעלינו להתגאות בו. ממש כשם שאיננו מתגאים בכך שאנו עושים צרכים, על אף שלולא היינו עושים זאת לא היינו מתקיימים ‘אפילו שעה אחת’ (כמילות התפילה). כאשר אנו עושים את צרכינו, איננו עושים זאת בגאווה ולעיני כל, אלא אנו הולכים לחדר מסוגר ועושים בו את שעלינו לעשות. באופן דומה, עלינו להצטער יום יום על כך שאנו נאלצים לשאת נשק ולעתים אף להשתמש בו. אני מניח שרבים יזדעזעו לנוכח ההשוואה הזו ואני יכול לומר בתגובה רק דבר אחד: מוטב לאדם להתגאות בצרכיו מאשר בכך שהוא הורג.

אני מכיר בקיומם של היבטים תועלתניים, ואם אכן יש חוסר כוח אדם ביחידות הקרביות אז צריך להשתמש באמצעים כאלו או אחרים בכדי לפתור את הבעיה. אך הבחירה לפתור את הבעיה באמצעות תחושת גאווה בדברים שאל לנו להתגאות בהם היא בעייתית ביותר. במלים אחרות, המטרה של בנט אינה בהכרח בעייתית אך התלהבות היתר ורוח התכנית היא זו שצורמת. יישום התוכנית של בנט כמוה כהתגאות בעשיית צרכינו הקיומיים – צרכים אשר עלינו להצניע אותם ולא להתרברב בהם.

חלק מהקוראים עשויים להסתייג מהיחס שלי לגבי תפקיד הצבא בחברה הישראלית. לדעתם, אם המצב הוא כזה שמוצדק בו להשתמש בנשק, אזי עלינו לשמוח שאנו עושים את הדבר הצודק. אך תפיסה זו שגויה לחלוטין. תארו מצב שבו אדם צריך להחליט אם להסית רכבת שעתידה לפגוע בחמישה אנשים כך שהיא תפגע רק באדם אחד. בהנחה שאנו מאמינים שאותו אדם נדרש מוסרית להסית את הרכבת, את מי תעריכו יותר? אדם כזה שישמח בלב שלם על הצלת ארבעה אנשים או אדם שיעשה זאת אך יהיה בו מן הצער על הפגיעה באדם אחד? נראה די ברור שהאפשרות השנייה קוסמת לנו יותר. כלומר, כאשר גם כשאנו עושים את ‘הרע במיעוטו’ אל לנו להתייחס אליו כאל ‘טוב’ שכן הוא אינו טוב. כך גם בהקשר שלנו, גם אם קיומו של הצבא והמלחמות הוא כורח המציאות אין זה אומר שעלינו לשמוח בכך שאנו ממלאים את חובתנו. עלינו, לפחות במידה מסוימת, להתאבל על כך שזה כורח המציאות.

לציונות הדתית נודע רומן ארוך וחולני עם הצבא. יוזמו הוא מנהיגה של הציונות הדתית עם קום המדינה – הרב צבי יהודה הכהן קוק, בנו של הרב אברהם יצחק קוק המוכר לכולם. כך, למשל, הוא ייחס למדי צה”ל “קדושה עצמית-מקורית” ואף השתמש בביטוי “קדושת הטנק”. (שיחת רבנו, יום העצמאות תשכ”ז, מזמור י”ט למדינת ישראל, סע’ 11, עמ’ 76)

סיפורים דומים קיימים גם על שותפו לדרך של הרב צבי יהודה – הרב הנזיר (הרב דוד כהן). מסופר למשל שכאשר אחד מתלמידיו של הרב הנזיר חזר לראשונה עם נשק מהצבא הרב ראה אותו וביקש ממנו את הנשק. כאשר הרב קיבל את הנשק הוא רקד איתו כאילו הייתה אהובתו. אפשר אולי להבין מדוע אותו דור – שידע שואה, וראה את זוועות הנאצים באירופה, היה עד לאחיו המתים בהמוניהם יחוש כזו שמחה, גאוה לאומית – בראותו את עמו קם להגן על עצמו וקובע לו מקום בהיסטוריה. אך אין כל הצדקה להמשיך את אותו הקו גם בדורנו שכן אנו עם ריבוני ועצמאי עם מערכת ביטחון מוצקה. לדור שלנו נועדה משימה אחרת, המשימה לתבוע אמות מידה מוסריות בד בבד עם שמירה על הבסיס הקיומי. לצערי, הקו הזה ממשיך ואף מתעצם. אחד מתלמידיו המובהקים של הרב צבי יהודה, הרב שלמה אבינר, כתב את הדברים הבאים:

”גם המלחמות בדורנו, מלחמת שחרור ומלחמת הגנה כאחד, הן מוסריות בתכלית המוסריות. גם חיילנו הם המוסריים בתכלית. ”גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע”, לא אירא לעשות רע.” (מחיל אל חיל, כרך א’, ירושלים תשנ”ט, עמ’ 114)

מבחינתו של הרב אבינר הצבא הוא כה קדוש שאין חשש שהוא יפעל באופן לא מוסרי. עצמיותו של הצבא הזה היא היא המוסריות בהתגלמותה. כמובן שקיימים קולות רבים בציונות הדתית שהסתייגו, בלשון המעטה, מקו זה, מה שמוכיח שתפיסת הציונות הדתית את הצבא אינה הכרחית. אזכיר כאן שניים מהם – יוסק’ה אחיטוב וישעיהו ליבוביץ’. יוסק’ה אחיטוב כתב ודרש פעמים רבות על אודות הסכנה בהתייחסות לצבא כקדוש או למדינה כקדושה. הוא ביקר לא פעם את מוסדות החינוך הציוניים-דתיים בטענה שהם מפרשים את האירועים הביטחוניים כאירועים אמוניים ובכך מתעלמים מהמציאות הקונקרטית ומהסכנות הגלומות בה.

גם ליבוביץ’ כתב דברים ברורים למדי בהקשר זה:

”נכון הדבר שקיימות בחיים סיטואציות בהן שפיכות דמים היא אפילו בגדר מצוה… וכדי לנהל מלחמה יש צורך בנשק ובכלי-משחית והרס המביאים הרג וחורבן, אולם היא לעולם איננה ראויה להיקרא טהורה. המושגים ‘נשק טהור’ או ‘טהרת הנשק’ סותרים את עצמם, ובני אדם מרבים להשתמש בהם מתוך רצון להעלות לדרגת ערכים, את ההכרח המר, הנורא והאיום של שפיכות-דמים הקיים במציאות האנושית, בסיטואציה של לחימה או שמירה על בטחון החיים. נשק לעולם איננו טהור ואף לא יכול להיות טהור.” (שבע שנים של שיחות על פרשת שבוע, ירושלים תשס”ד, עמ’ 396)

אני מכיר בכך שאנו חיים על חרבנו. אך זה כשלעצמו לא צריך כלל לעורר בנו התפעלות מהנשק ומהצבא. עלינו להתפכח ולהבין שאם ברצוננו להיות עם ומדינה בעלי מידות אזי עלינו לזנוח את הקו שהתוו הרב צבי יהודה והרב הנזיר ולאמץ את דרכם של יוסק’ה אחיטוב וישעיהו ליבוביץ’.

נועם אורן הוא סטודנט לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, בעל טור באתר ”זווית אחרת”.