השאלון של העוקץ: קובי ניב

קובי ניב, הסאטיריקן, הסופר, התסריטאי, המרצה, חבר משמעותי בכמה משיתופי הפעולה הסאטיריים המשובחים של התרבות העברית, ביניהן “ניקוי ראש”, “זהו זה”, “זו ארץ זו”, “יוסף ואחיו”, מפרסם בימים אלה ספר חדש.

ניב (76), המלמד תסריטאות בין היתר בבית הספר לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, קיבץ ב”אי.טי ואמנות אהבת הקולנוע” מאמרים שמבוססים על הרצאותיו האקדמיות. הספר – הנפתח בלידה מחדש ב”אי.טי” של סטיבן ספילברג ומסתיים בהשלמה בין אחים על סף מותם ב”סיפור פשוט” של דייויד לינץ’ – מנתח את מלאכת עשייתם ומפרש את משמעותם של 15 סרטים ו-4 סדרות טלוויזיה, 5 מהם ישראלים, שבכולם בולטת היעדרותו של דמות האב, האלוהים.

**

מהם אורחות העבודה שלך (איפה, מתי, הרגלים מגונים ועוד)?

שאלה טובה, כי קודם כל כתיבה, של ספר או של תסריט וכדומה, זו עבודה, בדיוק כמו כל עבודה אחרת – בבנק, בבניין, בפרדס או במשרד. ההבדל, לא היחיד אבל העיקרי, בין “עבודה רגילה” לבין כתיבה, הוא שבכתיבה אתה עובד אצל עצמך ולא אצל אף אחד אחר. וזה קשה. כי לכולנו מובן מאליו לכאורה לעבוד במקום אחר כלשהו, אצל אחרים, למען אחרים. וכאן זה לא כך. לכן, ככותב ספרים אתה צריך ליצור לעצמך  הרגלי עבודה קבועים, מתמשכים, עם משימות ברורות, ולעמוד בהם, בדיוק כמו שאתה עושה בכל עבודה “רגילה”. וכל סופר ותסריטאי אכן יוצר לעצמו “עולם” כזה. אי אפשר לכתוב “כשבא לך” או “כשמתפנה לך”. זה לא עובד ככה. זו עבודה.

אז יום עבודת הכתיבה שלי, ויש לי לפחות שלושה  או ארבעה כאלה בכל שבוע, מתחיל בלילה שלפני, לפני השינה. אני חושב על מה שאני צריך לכתוב מחר. בבוקר. ואז אני נרדם ונותן ללא-מודע לעשות את העבודה שלו, והוא אכן עושה. בהליכת הבוקר שלי למחרת, שאורכת כשעה, בלי טלפון או מוסיקה או הפרעות אחרות, אני “מתכנן” לי בראש את הפרק או הקטע שאני “צריך”, כלומר שקבעתי לעצמי. לכתוב באותו יום. כשאני חוזר מההליכה, אני אוכל, מתארגן, מתרחץ, ולאחר מכן פוצח בכתיבה. אני כותב בבית, בחדרון הכתיבה שלי, שאין בו חלון שבו אני יכול להשקיף על העולם, בשקט. בלי מוסיקה, בלי רדיו, בלי נוכחות של אנשים בבית. אם יש אנשים בבית, אפילו אם הם שקטים כמו ברווזים אילמים, אני לא יכול לכתוב. אני צריך את בדידותי.

וקבעתי לעצמי מזמן כלל שעל-פיו אני לא קם מהמחשב לפני שאני כותב לפחות אלף מילה. בזמן האחרון אינני נזקק עוד למכשיר הזה. אני פוסק מלכתוב כשאני חש שהריכוז שלי מתרופף, וכמעט תמיד אני נוכח אז שעברתי את מכסת אלף המילים. לעיתים אני גם עובד קצת  גם בערב, משכתב את שכתבתי בבוקר. וכשאני הולך לישון אני חושב על מה שצריך לכתוב מחר… וחוזר חלילה.

איזו פרשייה ציבורית עכשווית – פוליטית, תרבותית, חברתית וכו׳ – טורדת את מנוחתך?

יש פרשיה, ליתר דיוק, שאלה אחת שטורדת את מחשבתי מאז שהתחלתי לכתוב סאטירה ומאמרים בתקשורת הישראלית, לפני כ-55 שנה, ושאני כותב עליה כל שבוע, בימי שני, מאמר באתר ‘הארץ’ כבר 12 שנים ברציפות – האם תשכיל מדינת ישראל להכיר באחריותה לנכבה הפלסטינית, לחדול מהמשכה (כי היא נמשכת מאז 48′ ללא הפסק) ולהגיע על בסיס זה להסדר שיבטיח קיום של שלום, חירות ושוויון לשני העמים כאן, היהודי-ישראלי והערבי-פלסטיני, או שאנחנו נמשיך להתכחש למציאות ונביא על עצמנו אובדן וכיליון. לצערי, התשובה הנכונה, בינתיים, וזה לא נראה שזה הולך להשתנות בשלושים השנים הקרובות, היא השנייה.

האם חווית פעם גזענות על רקע אתני/לאומי/דתי?

לא אוהב את השאלה כפי שהיא מנוסחת, כי היא מניחה, במובלע ובמשתמע, שעל מנת להיות אדם השואף לחירות ולשוויון מלא לכל בני ובנות האדם, את/ה נזקק/ת לחוות פגיעה אישית על רקע גזעני אתני, לאומי, דתי או אחר, ולא היא. סתם לדוגמה – האם יהודים, שחוו פגיעה אישית ו/או היסטורית בשל יהדותם, הופכים בשל כך באוטומט לבלתי-גזענים כלפי עמים אחרים? ממש לא.

ואני, למשל, אם אתם כבר שואלים עלי, כזכר יהודי אשכנזי פריבילגי במדינת ישראל, כמובן שלא חוויתי גזענות אישית, אבל הפתעה – למרות זאת עיניים לי בראשי ושכל בקודקודי וראיתי תמיד, גם בזכותה של אימי הטובה, כבר מילדותי המוקדמת, את מה שקורה לא רק לי, אלא גם מסביבי.

וכך, למשל, חברתי כבר בתחילת ימי כסטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים לחבורת הצעירים ממוסררה, שקראה לעצמה “הפנתרים השחורים”, והייתי פעיל בתנועה, בעיקר בדיבורים, אבל גם בדברים אחרים, מקורב מאוד, חבר של שניים מבכיריה, כוכבי שמש וצ’רלי ביטון, מנוחתם עדן.

וכל מי שקראו מאמרים וספרים שלי לאורך השנים יודע עד כמה אני לוחם מאז לשוויון מלא לכל בני האדם – מזרחים, נשים, ערבים, מהגרים, פליטים – ותוכלו להיווכח בכך אם תבקרו באתר שלי – קובי ניב. ספרים. מאמרים ודברים אחרים – וגם בקריאה בספרי החדש, שלשמו התכנסנו.

באיזו מידה סוגיות מגדריות נוכחות ביומיום שלך?

ושוב, גם ניסוח השאלה הזאת מקומם אותי, בדומה לשאלה הקודמת, אז קודם כל – ר’ את הפיסקה הראשונה בתשובתי שם. שנית – מצאתם את מי לשאול, מה שנקרא. ואני אפילו זוכר את הרגע בו נפקחו עיני גם לעניין הפמיניסטי. היה זה באותם ימים מהפכניים, שכללו גם את צמיחת הפנתרים, בירושלים שלפני מלחמת יום הכיפורים שהרסה הכול, וגם מחקה את הימים הללו כאילו לא היו. אבל היו גם היו. ואחד מנוהגי הסטודנטים בקמפוס גבעת רם של אז, היה לתפוס או לכבוש מדי פעם, באופן ספונטני, אולם הרצאות, ולתת לעצמנו, למי מאיתנו שרצה או רצתה בכך, להרצות, כלומר לומר את דברם, בפנינו ככל העולה בדעתם. ובאחד האירועים הללו הפציעה בדברים הסטודנטית חריפת המבט והמבע טניה ריינהרט, לימים פרופסור מהוללת לבלשנות, זכר צדיקה לברכה, ופתחה לי באחת את המוח גם בכל העניין הזה של פטריארכליות, שובניזם, פמיניזם וכו’,

וכך, את מאמרי הפמיניסטי הראשון כתבתי בעיתון הסטודנטים של אז, “פי האתון”, כבר בינואר 1973, כלומר לפני יותר מ-51 שנים (!). אני יודע זאת כי המאמר הופיע גם בספרי “פמיניסט”, שראה אור בשנת 1991 (לפני 33 שנים) ושבו קיבצתי את מיטב מאמרי הפמיניסטיים, שפורסמו (כבר) עד אז בעיתונים “פי האתון”, “הארץ” ו”חדשות”. אם אתם רוצים לקרוא דברים על ומתוך הספר ההוא באתר שלי, הנה הקישור. אז בבקשה, תרבחו ותסעדו.

אבל זה לא היה רק בתיאוריה. למן לידת ילדי הראשון, ב-1982, הייתי אב פמיניסט, לא שעוזר, אלא שעושה הכל (כולל הנקה מבקבוק וחיתול והכול) עם כל ילדיי, בשותפות ובשוויון מלא עם נשותיי. ולפי דעתי הייתי אז מראשוני הגברים ששוטטו ברחוב עם עגלת תינוק, בלי אישה לידם.

ואם כבר נשאלתי על העניין הזה של “סוגיות מגדריות”, אז אני ממליץ לכם ולכן לקרוא בספר החדש הזה שלי, “אי.טי. ומאנות אהבת הקולנוע” את הפרק על הסרט “היום השלישי”.

ספר לנו קצת על “אי.טי. ואמנות אהבת הקולנוע” ותהליך העבודה עליו.

הספר, כמעט כמו כל דבר בחיים, לפחות שלי, נולד מכישלון. לא זוכר איזה כישלון בדיוק זה היה. אולי ספר שלי שיצא לאור ושוב אף אחד לא קנה ולא קרא אותו. או אולי ספר שהתחלתי לכתוב והבנתי שלא ייצא ממנו כלום. משהו באזור הזה. ואז חשבתי לעצמי “הרי יש באמתחתי מלא הרצאות מצויינות שנתתי בימי כמרצה לתסריטאות באוניברסיטאות ובמכללות רבות. לא חבל שהם סתם יישארו במרתפי המחשבים שלי?”. ומשם זה התחיל, ראיתי שוב את הסרטים, הוספתי גם סרטים שאהבתי או תיעבתי ולא הרציתי עליהם, ומהתהליך הממושך והמענג הזה יצא לו הספר.

שלושה א/נשים שהיית מלהק בחדווה לנבחרת החלומות שלך בממשלה?

את הסופר דוד גרוסמן, את מאמן הכדורגל ברק בכר ואת העיתונאית סימה קדמון.

אילו היו נותנים לך 45 דקות עם ילדים בכיתה י”ב, על מה היית רוצה לדבר איתם?

על טקסט וסבטקסט. מה זה בכלל סבטקסט, איך לזהות אותו, ולמה כל כך חשוב לזהות אותו, ומדוע הסבטקסט חשוב מהטקסט? כי הטקסט לעולם משקר, והסבטקסט תמיד מגלה את האמת.

מי הכי היית רוצה שיקרא את “אי.טי. ואמנות אהבת הקולנוע”?

קוונטין טרנטינו.

יש לך אמונה תפלה (או כמה)?

רק בכדורגל, כשהייתי משחק “שערים קטנים” בימי  שישי, עד גיל חמישים שיחקתי, עם חברים. ואז כשהייתי צריך לבעוט פנדל, הייתי מנשק את הכדור לפני הבעיטה. אבל מאז שום דבר.

כתיבה – גיהנום או גן עדן?

כתיבה זה ממש לא גן-עדן ובטח לא גיהינום. זו עבודה קשה, הרבה פעמים זה כמו לחצוב סלעים בידיים חשופות. לעיתים זו מלאכה סיזיפית, כשאתה מגיע לכאורה לראש ההר ומבין שזה לא הר ולא ראש ולא ייצא מזה שום ספר, וצריך להתחיל הכול בהתחלה, במקום אחר לגמרי. זו גם עבודה ערירית, אתה הרבה זמן לגמרי לבדך בחדר קטן וצר, עד שהדמויות שלך מתחילות לחיות ואתה מאוהב בהן ורוצה להיות כל הזמן במחיצתן, וכשאתה נאלץ לעזוב אותן אתה מתגעגע אליהן. וזה, השלב הזה של הכתיבה, של החיים במחיצתן של הדמויות שהמצאת, זה עונג צרוף שאין שני לו.

הגיהינום, מבחינתי, הוא סיום הכתיבה, שאז אני צריך לגשת למלאכת מציאת מו”ל שיוציא את הספר. ואני, בעוונותי (או בגלל המזוזה הפגומה) מתקשה בכך מאוד, כדי גיהינום ממש. כמעט אף מו”ל לא רוצה להוציא את הספרים שלי וכל הקרנות דוחות את בקשותי לתמוך בהוצאתם לאור. וכך אכן קרה גם עם “אי.טי. ואמנות הקולנוע” החדש, וזאת גם הסיבה שהעליתי אותו לבסוף להורדה חינם כספר דיגיטלי באתר ע-ברית. כי כל רצוני הוא שיקראו אותי כמה שיותר אנשים.

אילו היית יכול/רוצה לחיות במקום שאינו ישראל – היכן ולמה?

במדינה ים-תיכונית אירופית יוון, איטליה או ספרד. למה? בגלל שזה דומה לפה, למה שאני רגיל, אבל בלי החזון והחרא. אוכל כלבבי. תרבות כחלק שורשי בחיי האדם. פשטות. אהבת חיים. והיכולת, כמו פה, לדבר עם כל אחד, בלי שאתה מכיר אותו, בכל עת ועל כל דבר. זהו, בערך.

מהו הספר האחרון שקראת והותיר בך חותם?

לא ספר. סדרת טלוויזיה צרפתית מופלאה. “הסוכנות”. תעשו לעצמכם טובה, תצפו.

איזה איש/אישה שאינם בין החיים היית מזמין לפגישה בארבע עיניים?

מותר לי בשאלון הזה להרוג מישהו ואז להיפגש איתו בארבע עיניים? כי יש כזה, ולא אפרט.

מהי המחווה הכי רומנטית שנתקלת בה בחייך?

לצערי המילה “רומנטי” הפכה מזמן לקלישאה ממוסחרת, שכל תשובה על השאלה הזאת תצא, לדעתי, סתמית ואווילית. אז רומנטי עבורי זה כשמישהי מצליחה לתקן בי, או אני בה, איזה קלקול. ואם כל זה גם בא עם שלל פירות-ים, בעיקר אויסטרים ויין משובח, אז בכלל.

איזה מילה חסרה לך בשפה העברית?

לא חש בחוסר כזה, או כפי שאמר ידידי אבי כהן, הבמאי – “אין לך מילה בלועזית שאין לה אקוויוולנט בעברית”.

מה הפרויקט הבא שאתה עובד עליו?

אני ממש בשלבי הסיום של ספר פרוזה, רומן חדש ושמו “מי רצח את מי ולמה”, למה החיה.

איפה אתה רואה את עצמך בעוד עשר שנים מהיום?

מן הסתם נח בשלום על משכבי בקומה שלישית בירקונים. תבואו לבקר.

**

להורדת “אי.טי ואמנות אהבת הקולנוע” מאתר עברית

לאתר של קובי ניב