מני אביב הביא לידיעתי את הטקסט המעניין הבא של עורך “מעריב”, הטקסט נכתב בעיתון אחר ולקוראים אחרים, זמן רב לפני שהוא ורבים נוספים חוו גילוי והארה אדירים, טלטלה עצומה שניערה אותם מתרדמתם האידיאולוגית הדוגמטית והפכה אותם בין לילה לחברים במועדון היוקרתי, הסלקטיבי והמשתלם של בעלי תשובה – מועדון “השמאלני המתפכח”:
“ההיתר הצדקני, שנטלו לעצמן ממשלות ישראל בימים עברו, ועל פיו מותר, ואף ראוי (אם כי “לא נעים”) לפגוע באזרחים משום שהאוייב נטע בקרבם מטרות צבאיות, הגיע בימים אלה למסקנתו הקיצונית והבלתי נמנעת – מותר לפגוע אנושות באוכלוסייה אזרחית בת מאות אלפים, בבניה של עיר שלמה, בשל הרצון לעקור מתוכה או להשמיד בתוכה את רבבת הלוחמים שהם אויבינו.
מעשה איום ונורא זה שעושה צה”ל כמעט מדי יום בבירות, עטוי במעטפת שמנונית ומבחילה של הצטדקויות. תירוצים והשתבחות עצמית, עם קורטוב של רטינה קשה נגד העולם שאינו רואה את יפי נפשנו. מכלול הפטפוטים על היותנו מדינה הומאניסטית-מתייסרת, ועל היות צה”ל צבא רחימאי, נקי כפיים ורחוק ממעשי אכזריות, הוא דוגמה מובהקת לטמטום הלב. יש כאן ניסיון להסביר כי מטרה, שניתן לחלוק עליה, מצדיקה אמצעים אכזריים, מחובר לניסיון של הבחנה בין שני סוגים של אכזריות.
הסוג הראשון, על פי תפישה זו, הוא מעשה הזוועה האישי, הכרוך במגע פנים-אל-פנים. זהו מעשה המגונה על דעת הכול. וכך, למשל, אסור להרוג שבויים, אסור להרוג בנשק קל אזרחים שניתן לראות אותם בעין.
לעומת זאת, מעשה האכזריות הרחוק מן העין, הינו מקובל וראוי (אף כי, ושוב,”לא נעים”). הטייסים זורעי הפצצות, התותחנים יורקי הפגזים וכל שאר הלוחמים המפעילים כלי נשק כבדים מטווחים ארוכים על אוכלוסיה אזרחית, אלה אינם אכזריים ואינם עושים מעשי זוועה, שהרי אינם מעורבים רגשית, אין בהם התלהמות היצר ואין הם רואים בעין את “הלקוחות” של פעולותיהם…. ניסיון זה לשים פדות בין שני סוגים של פעולות מלחמה לא מוסריות הוא ניסיון מלאכותי בעליל, היכול להתקבל רק על דעת רופסת שנשטפה בבליל הדביק של הצדקנות הישראלית היבבנית… בדרך להשגת המטרות הצבאיות, במקום לקפוץ מיד למסעות מפוקפקים של האשמות באנטישמיות ובערבוב מושגים, כדאי שניתן דעתנו לכך שבמסע על בירות, אנו מתקרבים במידה מסוכנת לשפל מדרגה מוסרי של הגרועות באומות”.
(אמנון דנקנר – “הארץ” 5.8.1982 – תחת הכותרת “הפקודה כבר ניתנה”).