ועידת ישראל לעסקים מתקיימת כעת, יש בה הכל מלבד לקיחת אחריות על המצב העגום של החברה הישראלית. אתמול בערב צעדנו לכיוון ההפגנה הקרויה “ועידת העשוקים” וראינו זוגות זוגות לבושים בקפידה צועדים לצידנו ברחוב, ידענו מי להפגנה ומי למתחם המבוצר, המנוכר והשמח בחלקו של ועידת העסקים. איני רוצה להרחיב בעניין כלי הרכב האימתניים, ארבע על ארבע קטן עליהם, שחלפו בכביש. הלוואי וכל אזרחי ישראל היו מוגנים באותו אופן כמו באי הוועידה, על כל מרצפת במדרכה עמדו שוטרים, משמר הגבול ואנשי יס”מ כאילו המפגינים הם מאיזה גזע אלים שהולך לפרוץ ולכבוש את מעוז העושר הישראלי.
בהפגנה עצמה היו הפעם בניגוד לשנים הקודמות הרבה יותר נשים וגברים צעירים מתנועות הנוער, ובכלל אוירה פחות חמורה מבעבר. הזוג הון ושלטון הולידו אסון, השליט טוב הלב הסתובב בקהל נישא על ידי נתיניו הנאמנים וחילק מטבעות זהב, והסבתות הזועמות שרו שירי מחאה. מלבד זאת נשאו כמה אנשים ונשים דברים שהיו צריכים להיות משודרים כל היום בתקשורת במקום הדיונים העקרים והמשעממים על קואליציה כזו או אחרת שתהיה או לא תהיה. את מי זה בדיוק מעניין אם בכל מקרה המדיניות הכלכלית שהוכיחה עצמה רק בדבר אחד יצירת עוני ועליבות תימשך. אתם חושבים שאכפת לי אם פרס בממשלה או שאינו שם?
להיות במקום שבו המילה סולידאריות אינה מילה גסה, שצעירים ומבוגרים, יהודים וערבים, פעילים ותיקים וחדשים נמצאים בכפיפה אחת תמיד מעוררים בי תקווה ומחדשים את האופטימיות שהציבור ירתם בכדי לשנות את הנעשה, כי בלעדי זה ימשיכו דרי המבצר לדבר בשם האינטרס הציבורי שהוא בעצם האינטרס הצר שלהם.