זאת בסך הכל בדיחה, לא? לא, מותק
פוסט שלי בפייסבוק על בדיחות על תימנים גרר אחריו המון תגובות.
למי שלא היה כאן בשבועיים האחרונים ולמי שחי על פלנטה אחרת באופן קבוע – צונאמי של בדיחות על תימנים שוטף את הארץ. ברשתות החברתיות, בקבוצות הווטסאפ – המון בדיחות על תימנים קמצנים. איזה צחוקים הולכים שם!
רוב התגובות שקיבלתי היו תומכות: מדובר בבדיחות סרות-טעם/ דוחות/ מכפישות/ מזיקות/הכל ביחד.
היו כאלה שנבהלו: ממה נצחק אם לא ירשו לנו לצחוק על תימנים, פרסים, רומנים ופולניות? לאלה אני רוצה לומר שאם כל מה שמצחיק אתכם בחיים הן בדיחות שמתחילות במילים ‘תימני אחד/ רומני אחד…’ – קבלו את תנחומַי. אני באמת לא רוצה להגיד לכם דברים שיחמירו את מצבכם.
והיו כמה חברים טובים (באמת) שרצו לגונן עלי ואמרו לי: עזבי, עדיף לשתוק, זה יעבור לבד. תודה, חברות וחברים, אבל אני לא מכירה מאבקים לצדק, לשוויון ולסולידריות חברתית שמתנהלים עם פלסטר על הפה.
אני מכירה את הפלסטר-על-הפה מצידו הדביק.
לפני שנים רבות הייתי במסיבה של ידידה של בן-זוגי דאז, בעלת הון נכבדה וחביבה. אחרי שאכלנו ושתינו הזמינה הידידה את מני פאר לשעשע את האורחים. פאר לקח את המיקרופון, סיפר בדיחות, ומהר מאד התחיל להריץ בדיחות על דוד לוי. בדיחה, ועוד בדיחה, ועוד בדיחה, והקהל – אשכנזי ברובו, לפי התרשמותי, ומבוסס – נקרע מצחוק. אני התכווצתי, אבל התביישתי להגיד משהו. הייתי זרה גמורה שם; המארחת לא היתה חברה שלי, וחבריה – בוודאי שלא. אני לא יודעת כמה מכם זוכרים את הבדיחות האלה, אבל תאמינו לי: הן היו נמוכות ומכוערות, מלאות בוז ומשפילות. וילה מהודרת, עם אנשים עשירים ויפים, ועם בידור מכוער ונמוך. ואשה אחת מכוּוצת ושותקת.
בדיחות זה לא דבר מצחיק. כלומר, לפעמים הן כן, כשהן תופסות איזה ניואנס אנושי דקיק ונוגעות בו, ולכן נוגעות בכולנו. זה קורה בעיקר במקרים שבהם מְסַפר-הבדיחה צוחק על עצמו. ראו סיינפלד, או “להציל את איש המערות”, או עדי אשכנזי וישראל קטורזה שלנו. כל אלה צוחקים על עצמם, מגחיכים את עצמם ומאפשרים לנו לראות גם את החולשות שלנו ולצחוק עליהן. בדיחות הן מצחיקות גם כשהן מתארות סיטואציה מגוחכת שגם אנחנו יכולנו להיקלע אליה, מפני שלכולנו יש חולשות קטנות, כשלונות מביכים והיתקלויות לא-נעימות עם האישיות החשאית שלנו. הבדיחה מצחיקה מפני שהמצב מצחיק, לא מפני שמדובר בתימני, רומני, פרסי או פולניה. ההומור של הסיטואציה וההומור העצמי מעוררים צחוק של סולידריות, של חיבור אנושי וחברתי.
בדיחות עדתיות הן מעשה אנטי-חברתי. הן משמשות באופן היסטורי מכשיר להקטנה של אדם או קבוצה שמישהו/מישהם חוששים מן הנפח שהוא או הם הולכים לתפוס. כשהן מסופרות שוב ושוב, הן יוצרות תודעה מעוּותת, מָסך מלוכלך, שדרכו אנחנו כבר לא רואים את הבן-אדם כמו שהוא, אלא את הכתמים שנוצרו עליו בתודעתנו. הבדיחות האלה יותר מסוכנות ממינשר פוליטי ישיר וגלוי, מפני שאנחנו לא מזהים את הוירוּס החבוי בהן והוא מזהם לנו את התודעה בלי שנשים לב אפילו.
הבדיחות על השר דוד לוי שרווחו כאן בשנות ה-80 היו כאלה. הן תיארו אותו כאדם טיפש, חסר-השכלה ועילג. אין ספק שלוי בנוי מאיכות של מנהיג. מי שהפליגוּ בבדיחוֹת מבזות אודותיו הם מי שחששו מכוחו מסיבות לא ענייניות (גזענות עדתית, למשל), ולכן לא הציגו טענות מנומקות נגדו, אלא השחירו את דמותו באופן ערמומי ונבזי באמצעות “בדיחות”. בדיחות וקריקטורות יכולות להיות מניפולציה פוליטית-חברתית יעילה מאד כדי ללעוג למישהו, לזלזל בו ולהקטין אותו, בלי שנצטרך לספֵּק נימוקים ענייניים ורציונליים. הוא פשוט “כזה” (קמצן, גנב, טיפש, אלים, בוּר), וזהו; אחרי שהגחכנו אותו (בצחוק, כן…?) – הופכת דמותו המוכתמת להיות הצדקה לכך שהוא “לא ראוי”.
האם הבוז המרוכז הזה, במסווה של “צחוקים”, פגע בדוד לוי, אישית ופוליטית? אשאל את זה הפוך: האם ייתכן שלא…?
ובכן, מאין הגיע פתאום גל הבדיחות-על-תימנים?
ידידי יעקב לפיד סבור שזה קשור לַמקום שתופסת היום פרשת ילדי-תימן בַּמרחב הציבורי. ייתכן. אז בואו נבהיר משהו: זה לא שאיזה כנופיה התכנסה לאחרונה באיזה דירת-מסתור בפלורנטין והחליטה להפיץ בדיחות על תימנים; כשם שלא התיישבה לה בשנות השמונים איזו מועצת חכמים והחליטה להגחיך את דוד לוי כדי למנוע ממנו לצבור כוח. זה לא עובד כך. זה מתחיל באיזה משב-רוח נגדי (הבדיחות העדתיות הן תמיד נגד); נגד אדם או קבוצה שתופסים קצת יותר מדי נפח, שתופסים קצת יותר מדי מקום בעיני קבוצות מסוימות. המַנוע החברתי-פוליטי שמאחורי הבדיחות האלה איננו גוף מאורגן; הוא רוח-נגדית שמתחילה לנשוב ואוספת אל תוכה את מי שרוצה להיאסף אליה. לפעמים אתה לא חושב בכלל שהצטרפתָ אל הרוח הרעה הזאת; כי מה כבר עשית – זאת בסך הכל בדיחה, לא?
לא, מותק. הצטרפתָ לְרוח רעה. והיא נושבת קצת יותר חזק כעת.
אז בדיחות זה לא (תמיד) דבר מצחיק. ואני לא אהיה יותר עם פלסטר על הפה.


