זה אשר ילך בדרך שהלכנו: באב אל-וואד והגזלן הראשון

הוויכוח האם בחאן באב אל-וואד תונצח מורשת גנדי או מורשת הפלמ”ח, דילג בקלילות מעל עברו הטרום-ישראלי והטרום-צבאי של המקום. חאן באב אל-וואד (שער הגיא) נבנה בשנת 1869 על ידי הטורקים כתחנת מנוחה לנוסעים בדרך מיפו לירושלים. בנייתו מעידה על שינוי פוליטי וחברתי משמעותי שהיה מנת חלקה של ארץ ישראל בכלל וירושלים בפרט במחצית השנייה של המאה ה-19. בימים ההם הנסיעה מיפו לירושלים היתה בכרכרות, בדרכי עפר, ונמשכה כ-12 שעות לפחות. השלטונות העות׳מניים הקימו את החאן כחלק מהמאמץ לשפר את תנאי הדרך, אחרי שנים ארוכות של הזנחה. הימים היו ימי חדירת המעצמות והעמקת מעורבותן בארץ הקודש, ויותר ויותר נציגים של מדינות אירופאיות החלו מגיעים לביקורים או לשהייה ממושכת יותר. במקביל חלה עלייה משמעותית בתיירות ובתנועת עולי הרגל לירושלים. תוואי הדרך, שלצדה נמצא החאן ושאותו השביחו העות׳מניים, עובר בנתיב המוכר לנו עד היום ככביש 1 המשתפץ.

העבודות דאז כללו את הרחבת הדרך ואת הקמתן של תחנות ריענון ומנוחה לאורכה. באב אל-וואד הייתה תחנת הריענון הראשונה. בקומת הקרקע היו האורווה ובאר המים ובקומה שמעל היה בית קפה ומאוחר יותר אכסניה ללינה. על פי המקורות הכתובים,  החניה בחאן הייתה בחינם, אולם כל אורח חויב לקנות קפה במחיר מופקע. במובן הזה, הרעיון של הפקעת מחירים באמצע שום מקום היה מקובל לפחות מאז. באב אל-וואד נוהל על ידי משפחות יהודיות שונות שהיו מחויבות לשלם מיסים למושל המחוז התורכי. סלילת קו הרכבת מיפו לירושלים בשנת 1892 ביטלה למעשה את הצורך בתחנה. הרכבת קיצרה את הנסיעה מיפו לירושלים בכארבע שעות ונחשבה לנסיעה בטוחה יותר.

אולם חשיבותו של חאן באב אל-וואד אינו במחיר הקפה המופקע שנמכר בו, אלא בהיותו מקום המספר על השינוי שעברה ירושלים, והארץ כולה, בשנות השישים והשבעים של המאה ה-19. עד התקופה הזו, ירושלים של המאה ה-19 הייתה עיר ענייה, צפופה ומפגרת מבחינה טכנולוגית ביחס לעולם בכלל ולאירופה בפרט. הקמת החאן מסמלת את הפיכתה ההדרגתית של ירושלים לעיר רב-תרבותית, והרבה יותר קוסמופוליטית, בה רחשו והצטלבו ערב-רב של אינטרסים פוליטיים, דתיים וחברתיים. לצד התבססותן של נציגויות צרפת, גרמניה, בריטניה, רוסיה ועוד, נוסדו בעיר מושבות של אזרחים אמריקאים, גרמנים, יווניים, ואחרים והוקמו בתי ספר בינלאומיים שהצרפתית הייתה השפה השלטת בהם. נוצרים, מוסלמים ויהודים חיו זה לצד זה – לפעמים בשלום ולפעמים בסכסוך – במרקם של עשרות עדות, קהילות ותרבויות.

השינוי הפוליטי הבינלאומי השפיע גם על הקמתן של שכונות יהודיות מחוץ לחומות העיר העתיקה. בצפון העיר ולצד השכונות היהודיות הוקמו גם שכונות ערביות, מעורבות ונוסדו מתחמים בינלאומיים כמגרש הרוסים, בית החולים הגרמני אוגוסטה ויקטוריה ועוד. השינויים של הימים ההם משפיעים על ירושלים עד עצם היום הזה – כאשר ניתן להתרשם ממבנים רבים שבאדריכלות שלהם מאפיינים גרמנים, איטלקים, צרפתים ורוסים, על פי האופנה של סוף המאה ה-19. חלק גדול מהכנסיות ומהמבנים ההיסטוריים שהפכו למוסדות ירושלמים מפורסמים  הוקמו או שופצו אז. עדויות לכך ניתן לראות לאורך רחוב הנביאים, ממילא, ובעיר העתיקה.

והנה, במקום לזכור ולציין את המורשת של חאן באב אל-וואד כחלק מהסיפור של ירושלים הנפתחת אל העולם, המתחדשת, נאבקים אם להנציח בבאב אל-וואד את רחבעם זאבי או את לוחמי הפלמ”ח שלחמו על ציר הכניסה לירושלים. מדובר בשתי מורשות קרב – שוחרי מורשת גנדי נגד שוחרי מורשת הפלמ”ח. מבלי להתייחס לשאלה מי ראוי להנצחה ומי לא, אפשר ללמוד מהמערכה הזו הרבה מאד על החברה הישראלית כיום: הערכים היחידים שעולים על הדעת כראויים להנצחה והנחלה לדורות הבאים נסובים על לחימה, גבורה צבאית, כיבוש שטחים, הוקרת הנופלים ומאבק לאומי, בעוד רב-תרבותיות, פתיחות אל החוץ, קוסמופוליטיות וסיפורים של דמויות היסטוריות אחרות – כמו גם העבר הטרום-ישראלי של המקום – נמחקים.

בחאן העות׳מני בבאב אל-וואד ניתן היה למשל לשחזר את מתחם האירוח, למכור קפה הפוך במחיר מופקע, להינפש על כריות ולעשן נרגילות, וכמובן לצפות בסרטון הדרכה אוריינטלי ובלתי נמנע, כל זאת לזכר הגזלן הראשון או לכבודו של האב הקדמון של חנות הנוחות המוכרת לנו היום. אך רעיון זה כלל לא עלה על הדעת.

נכון, גם מלחמת 1948 השפיעה בצורה דרמטית על ישראל ועל האזור כולו. אבל האם היינו רוצים לחנך את ילדנו שרק מלחמות ראויות להנצחה ושאין עוד דרכים לחולל שינויים והתקדמות אנושית פרט למאבק צבאי וטיפוח זכר נופלים? במקרה של חאן באב אל-וואד, התשובה ברורה.