חוק הלאום אינו אירוע טבע

יש בעולם כ-204 מדינות, 192 מהן חברות במוסדות האו״ם. לעומת זאת, יש בעולם אלפי עמים. קרי, יש אלפי עמים ללא מדינה. מעובדה זו נגזרות מספר מסקנות:

1. לא לכל עם יש מדינה.

2. ההגדרה העצמית של אלפי עמים לא מתבטאת בהכרח בהקמת ישות מדינית עצמאית.

3. המדינה כמסגרת חברתית יכולה להכיל בתוכה יותר מעם אחד ולקיים חיים פוליטיים וכלכליים סבירים עד טובים מאוד לרווחת כל האזרחים והקבוצות הלאומיות.

4. אין הזכות להגדרה עצמית מתורגמת ברוב המקרים לישות מדינית, נהפוך הוא – ברוב מכריע של המקרים, המדינה היא מימוש הזכות להגדרה עצמית בעבור קבוצה הגמונית אחת המאפשרת מידה גדולה של חיים משותפים בין מספר עמים, קבוצות אתניות, דתיות ולשוניות.

מצב הזה הוא תוצאה של התפתחות היסטורית ארוכת שנים. הן המבנה המדינתי והן הזכות להגדרה עצמית התפתחו באופן המאפשר צורות שונות של חיים בחברה או במדינה, והכול תלוי ברצונן של עמים וקבוצות או בנסיבות העניין. מאז היווצרותה של המדינה הטריטוריאלית (לאומית) באמצע המאה ה-17 בהסכמי וסטפליה, המדינה כמבנה פוליטי-חברתי חוותה תמורות ושינויים מהותיים. כל הניסיונות להקים מדינות/חברות טהורות עלה בתוהו או שהובילו לרצח עם, טיהורים אתניים ועוד כמה פשעים נגד האנושות. תהליך זה הביא את החברה האנושית לשנות כיווני מחשבה הן לגבי משמעות האמנה החברתית במסגרת המדינה, והן לגבי המשמעות של הגדרה עצמית.

הלאומיות נדרשה להשתנות לכיוון הכלה ופתיחות וגם שלטון הרוב נאלץ לוותר על התענוג לטובת משטר מאוזן בבלמים ומנגנוני בקרה, בל יהיה הרוב דורסני ואלים כלפי המיעוטים השונים. המדינה הדמוקרטית נאלצה לחוקק חוקה כדי להימנע מעריצות, ועברה לליברליזם כמאפשר למיעוטים שונים להיות חלק מהמדינה ומהשלטון. גם המדינה כמבנה שלטוני ביורוקרטי נאלצה להשתנות ולקבל צורות שונות של הסדרת היחסים בין הקבוצות שמהוות את חברת האזרחים. בין היתר, המדינה שינתה את שיטות הבחירות כדי להבטיח ייצוג הולם למיעוטים, או שנחלקה למחוזות ואזורי ממשל עצמאיים או שהתבססה על מבנה שלטון דו לאומי או פדרלי כדי לתת ביטוי קולקטיבי משמעותי לקבוצות המרכיבות את החברה.

בישראל של חוק הלאום, אין היסטוריה זו רלבנטית. כל ההיסטוריה האנושית כמו לא נוגעת לח”כ דיכטר, יוזם החוק, ולכל אלה המצדדים בו. מתברר שיש בישראל אליטות וכוחות רחבים, צריך להודות, שהחליטו לנסות להקים מדינה יהודית טהורה ויהי מה. המלה ״טהורה״ יכולה לקבל שתי משמעויות: הראשונה, להבטיח שלטון יהודי במרחב בין הים לנהר – בארץ ישראל כלשון החוק – תוך כדי הכנעתם והכפפתם של הפלסטינים והלא יהודים. השנייה, ביצוע טרנספר ומעשים של טיהור אתני של פלסטינים במרחב. אולי, חושבים טובי המוחות בימין הישראלי, הגיע הזמן לתקן את הטעות של שנות הארבעים המאוחרות, שהאבות המייסדים הורישו. היה צריך כבר אז לנקות את השטח כולו מהילידים הפלסטינים, והנה שעת הכושר לעשות כן.

הדבר לא ייחודי למצב הישראלי, ומוכר לנו מההיסטוריה האנושית הרחוקה והקרובה. אין לחוקים חיים משלהם, ואין הם רק טקסטים מנוסחים בקפידה בלשון תמציתית. החוקים הם כלי היוצר מציאות ומעצב התנהגות. וכשחוק יסוד חוקתי פוליטי בעליל בא לעולם כמבנה כוח, כולם ירקדו לחלילו, ממוסדות המדינה ועד השיח הציבורי. הרי החוק במקרה דנן חוקק כדי להיות מיושם, להבדיל מאותם חוקים שנחקקים כגחמה של ח”כ נמרץ או כהצהרת כוונות לרצות מגזר או סיעת קואליציה. לא עוד יהודית ודמוקרטית, ולא עוד סובלנות ל”שיבושי” היהודית ע”י בית המשפט העליון וארגוני זכויות אדם המרבים לבוא בשערו. בחוק זה נקבעה באופן קטיגורי ומוחלט עליונות הגזע היהודי במרחב של “ארץ ישראל”, תוך ויתור מודע הן על ה”ישראליות” של המייסדים כפי שנוסחה במגילת העצמאות ועל הדמוקרטיה האתנית הרווחת במקומותינו, כבסיס מארגן לחיים במדינה.

חוק הלאום לא נולד ממוטציה, לא מאירוע טבע, אלא מתהליך מתגלגל של שינויים ותמורות שבמרכזן השתלטות כוח פוליטי על המדינה ומנגנוניה, לרבות תהליך החקיקה. הימין הישראלי על גווניו, על כוחותיו בממשלה ומחוצה לה, מנכס לעצמו לא רק את המדינה אלא גם את השטח המיועד לעם אחר. הוא הופך את הכיבוש בשטחים הכבושים לנוכחות מדינית וריבונות קבועה ממוסדת. גם אם החוק החדש לא משרטט גבולות מוגדרים של “ארץ ישראל”, הרי המתנחלים וכוחות הימין מבינים בשפת הקריצה והלקונה המשפטית. הם ימהרו לתת ללקונה זו משמעות מעשית בדמות מינוף מפעל ההתנחלות מכספים ציבוריים של יהודים ופלסטינים כאחד. ולכן, השאלה היא כפולה: איך יתמודדו בישראל עם החוק החדש? ואיך יתמודדו הפלסטינים במרחב עם אותו חוק? האם התנגשות אלימה מחכה לנו בפינה? התשובה היא אכן כן. אנו בפני התנגשות אם המשמעות של מדינה והזכות להגדרה עצמית תישאר על כנה.

הזכות להגדרה העצמית לעם היהודי אין פירושה האוטומטי הכנעה של הפלסטינים במרחב והפיכתם לכלי שרת של משטר אפל או לחילופין גירושם מארצם. האפשרויות האחרות הרצויות יותר מבחינת הפלסטינים לפחות, נעות בין כינונה של מדינה דו-לאומית לבין מדינה פדרלית אחת במרחב בין הים לנהר. ייתכן שיוזמי חוק הלאום רצו להקדים תרופה למכה, וליצור מצב משפטי-פוליטי שינטרל מבעוד מועד את השוויון הדמוגרפי במרחב שבין הים לנהר. בדרך למימוש מטרה זאת הם היו צריכים לרצוח ראש ממשלה, לזרוע פחד ומורא, להפעיל כוח וסנקציות נגד מתנגדים. אט אט, הם יצרו כאן פוליטיקה של יצרים אפלים, ללא מוסר, חמלה ובושה ולאומנות חסרת מעצורים ודורסנית. הגרמנים לא נולדו כנאצים – הם הפכו כאלה ככל שהשלטון הנאצי הרחיב את שליטתו במדינה ומנגנוניה. הם התרגלו למשטר וזוועותיו עד שהם בעצמם ביצעו את הוראותיו בדייקנות והמשיכו לחיות את חייהם הבנאליים, כאבות ואימהות, כמורים ומורות, רופאים ורופאות, וכמנהלי מפעלים החוזרים בערב אל חיות המחמד שלהם. גם היהודים כאן לא נולדו חיילים כובשים, מחוללי פשעי מלחמה ולאומנים חשוכים, אבל מה לעשות, יש שלטון המחנך אותם להיות כאלה.

גם בצל המשטר הנאצי, היו הרבה יהודים שהאמינו באזרחותם הגרמנית ובהיותם גרמנים לכל דבר, ויש שסמכו על רשת המכרים והיחסים הטובים שלהם עם החברה הגרמנית. לצדם, היו גרמנים טובים ואמיצים שלא האמינו באפשרות שהמשטר יכול להביא את גרמניה עד הלום, ואת האנושות לשואה ורצח עם. היו שטענו שזה לא יקרה להם כעם גרמני ארי, אלה מהיהודים ואלה מהגרמנים התבדו לצערי.