נדמה שבשנים האחרונות מערכת החינוך הישראלית הופכת לשפחתו של המגזר העסקי. תהל פרוש כתבה בשבועות האחרונים ב”הארץ” על שתי תופעות הנותנות ביטוי לתהליך זה. מעורבותם הגוברת של תאגידים כלכליים בקביעת תכנים בבית הספר, הבאה לידי ביטוי ביוזמות בהן משווקים התאגידים הללו את סחורתם ואת המסרים שלהם באמצעות מה שהם ומשרד החינוך מכנים תכניות חינוכיות. חברת טבע מעבירה שיעורי כימיה, חברת סלקום דואגת לחינוך טכנולוגי ו”דוברת הרבוע הכחול, מרצה לפני תלמידים ובידיה גזיר עיתון שעליו פרסומת לרשת מגה של הרבוע הכחול. אם מאמצים את העיניים אפשר לראות כי במודעה מתוארים מבצעי ההוזלות של הרשת. “קונים יותר משלמים פחות”, נכתב שם”. כל הפעילות הזו זוכה לחותמת הכשר של “ הוועדה לשילוב פרסומת מסחרית בבתי ספר”. בז`רגון העכשווי קוראים לפעילות הזו “עסקים למען הקהילה”, הפעם הקהילה היא קהילת הילדים, הצרכניים העתידיים והרווח העתידי של התאגידים הללו.
ההיגיון העומד מאחרי מוסד בית הספר בחברה דמוקרטית הוא שזה חייב להיות משוחרר מאינטרסים פוליטיים, כלכליים ואחרים, בית הספר צריך לחנך אנשים לאוטונומיה, אזרחות דמוקרטית וחשיבה ביקורתית, בין היתר חשיבה המופנית גם כלפי תרבות הצריכה, יחסי הכוח בשוק העבודה והסדר הכלכלי והחברתי הקיים. אולם בזמנים שבהם מנהלי בית הספר הפכו לקבצנים, ומנהלי שיווק אגרסיביים זוכים להכשר מוסדי של משרד החינוך, צליל פעמון בית הספר יהיה בקרוב בוא לגדול אתנו בבנק הפועלים.
על מנת למנוע את הרושם שכניסתם של תאגידים כלכליים לכיתות היא פעילות חריגה, משרד החינוך מאמץ בימים אלה את צרכי התאחדות התעשיינים כמטרות מרכזיות של מערכת החינוך בשנים הקרובות, וכך זה נראה על פי התיאור ב”הארץ”:
” בגבול שבין תל אביב ליפו, מול הים, במרתף של של בניין משרדי גדול, נבנה חדר ישיבות למנהלים בתעשייה. אלא שבכיסאות הנוחים, כורסאות מנהלים, מול שולחן הישיבות הגדול ומערכת המחשוב המשוכללת, יישבו ילדים – שלרגע, כך מבקשים המתכננים, יוכלו לשוות בנפשם כיצד חש מנהל בתעשייה. חדר המנהלים הזה, שנבנה על ידי העמותה לחינוך של התאחדות התעשיינים, תעשיידע, הוא רק חלק אחד, גם אם סמלי, של תוכנית מקיפה בעלת יעדים לאומיים, שנדונה בימים אלה במשרדי החינוך וראש הממשלה. מטרת התוכנית להגדיל את היקף לימודי המדע והטכנולוגיה, החדשה והמסורתית, בבתי הספר התיכוניים, בין השאר במענה למצוקת כוח האדם בתעשייה ובצה”ל”.
“המשק הישראלי” אומרת שרת החינוך “משווע לידיים מקצועיות, ואנחנו רוצים לפתוח את האפשרות לפני תלמידים להשתלב בעבודה רווחית“, לדבריה “ מחקר שערכה המועצה הלאומית לכלכלה מצא, כי אם תתממש שאיפה זו, יהיה בכך כדי לצמצם את הפערים הכלכליים והחברתיים במדינה” אולם העיתונאית תהל פרוש מציינת כי ” גדי פרנק, עורך המחקר, עולה כי המחקר מבוסס על מודלים כלכליים שאינם ודאיים, ואף עלולים להתברר כמוטעים“.
על פי החזון המשותף להתאחדות התעשיינים ולשרת החינוך יש להתייחס לבית הספר כמוסד להכשרה מקצועית. אז מדוע יש צורך במשרד החינוך, עדיף לשלוח את הילדים למוסדות להכשרה מקצועית שבמשרד העבודה. כזכור לפני כשנה חזרה שרת החינוך נפעמת מביקורה בסינגפור, בעיקר ממערכת החינוך המקצועי שם. כפי שכתב על כך כאן איציק בהרחבה, בין היתר, אמרה אז השרה:
“אנחנו חברה יותר שוויונית שמתנגדת להנשרת תלמידים ומתנגדת למיון, אבל צריך להבין את המחיר שאנחנו משלמים על זה. אני חושבת שעד הסיור הזה לא הבנתי אותו ממש. הסיור הזה גרם לי לעצור ולהבין שהמערכת משלמת בשם השוויוניות ובשם הדמוקרטיה הוא באמת גבוה”.
והוסיפה, “מרוב שרצינו שוויון הרגנו את כולם . מרוב חשש לאפליה ביטלנו את החינוך הטכנולוגי, ובדיעבד זאת הייתה כנראה טעות. כל כך פחדנו שמסלול טכנולוגי יוצר דור של חוטבי עצים שואבי מים, שנתנו לחלשים להוריד למטה את החזקים וכולם הלכו בעצם לאיבוד”.
עתה מגיע שלב מימוש החזון. ברור מי אמורים להיות הפועלים העתידיים של החברים מהתאחדות התעשיינים, הם לא עומדים להגיע מרמת אביב, עומר או מכבים, השרה שומרת שהחלשים לא יורידו אותם למטה.