טראומת החינוך המקצועי

לפני שנכנעים לחזון של סטף ורטהיימר, נתניהו, שר החינוך ורשתות החינוך המקצועי להפוך את מערכת החינוך לשפחה של שוק העבודה והתאחדות התעשיינים, כמה נתונים על מערכת החינוך המקצועית בישראל. המחקר האחרון על מערכת החינוך המקצועית בישראל נערך על ידי בנק ישראל בשנת 2011 על ידי החוקרים נעם זוסמן ושי צור ואלו מסקנותיהם.

“תוצאות המחקר מלמדות שהישגי התלמידים בוגרי החינוך המקצועי היו נמוכים בהרבה מאלו של בוגרי חינוך עיוני דומים להם: הם רכשו פחות השכלה על-תיכונית, היוקרה של משלחי ידם הייתה פחותה, ועל פי חלק מהתוצאות שכרם החודשי ושכרם לשעת עבודה היה נמוך יותר – אפילו בקרב בעלי כישורים קוגניטיביים נמוכים, שהיוו אוכלוסיית יעד לחינוך המקצועי. לעומת זאת לא הייתה לחינוך המקצועי השפעה שונה מזו של החינוך העיוני על שיעורי התעסוקה של הבוגרים, וחלק מהממצאים מלמדים שהוא סייע בצמצום הנשירה מהתיכון – אחד היעדים המרכזיים שלו.”

ממצאים נוספים של המחקר מלמדים על “פער גדול לרעת תלמידי החינוך המקצועי לעומת העיוני” בכל הקשור לרכישת השכלה והצלחה בשוק העבודה: הסיכוי של תלמיד בחינוך המקצועי להשיג תעודת בגרות עמד על כ-42%, לעומת סיכוי של כ-64% לתלמיד במסגרת עיונית. סיכויי התלמיד המקצועי להחזיק בתואר ראשון ומעלה היו כ-12%, לעומת כ-27% לתלמיד העיוני. הסיכוי של תלמיד המקצועי להיות בעל משלח יד גבוה (כמו אקדמאים, בעלי מקצועות חופשיים ומנהלים) היה כ-30%, לעומת 42% לתלמיד המסלול העיוני (כל הנתונים מתייחסים לגברים. נתוני הנשים נמוכים יותר אך הפערים דומים).” הנתונים הללו מתייחסים לבוגרי בתי הספר המקצועיים בשנות השבעים אולם ההשערה היא שהמציאות הזו לא השתנתה באופן דרסטי. כך על פי הנתונים האחרונים של מרכז אדוה, 43.8% מהתלמידים היהודים בוגרי הנתיב העיוני מגיעים לאוניברסיטה לעומת 30.3% מתלמידי החינוך הטכנולוגי.

בהינתן שבקרב האוכלוסיה היהודית אוכלוסיית התלמידים המזרחים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית הייתה האוכלוסייה המרכזית לה יועדו בתי הספר המקצועיים, יש בסיס לטראומה והמחאה של שלושת השרים המזרחים מהדרום – כהן, פרץ ושלום – נגד הרחבתו של החינוך המקצועי. נתונים נוספים, מדינות בהן אין הסללה מקצועית או אחרת של תלמידים, כגון פינלנד וקנדה התלמידים מגיעים להישגים גבוהים יותר ממדינות בהן יש הסללה.

על פי הדיון הציבורי עשוי להתקבל הרושם שלא קיימים בתי ספר מקצועיים בישראל, אולם שיעור התלמידים הלומדים בבתי ספר מקצועיים בישראל הוא 39% מכלל תלמידי החטיבה העליונה. בהינתן ששיעור המועסקים בסקטור התעשייתי בישראל הוא 16%, לורטהיימר וחבריו יש צבא עצום של מועמדים לאייש משרות במפעלי התעשייה שלהם. יתרה מזאת 54% מהתקציב המוקצה לחטיבה העליונה מוקצה לחינוך המקצועי, בעוד שכאמור שיעורם בכלל אוכלוסיית התלמידים בחטיבה העליונה הוא 39%. על פי מאמר של פרופ’ יוסי שביט בשנים האחרונות גדל תקציב החינוך הטכנולוגי פי עשרה.

ועדת הררי, שבחנה בזמנו את החינוך המקצועי-טכנולוגי, הגיעה למסקנה שחלק גדול ממנו מיותר. מסקנתם הייתה שיש לבטל את מרכיב הההכשרה המקצועית, מה שראש ממשלתנו מכנה פחחות ורתכות. ולהרחיב את החינוך המדעי עיוני. אחד הנימוקים המרכזיים של הוועדה היה שבהינתן שהטכנולוגיות משתנות במהירות רבה אין טעם בהכשרה מקצועית ספיציפית. מומחים אחרים מציעים להעביר את ההכשרה המקצועית לשלב העל תיכוני, שבו אנשים יוכלו לקבל הכשרה מקצועית רלבנטית בזמן קצר.

דר’ שלמה סבירסקי, ועו”ד נגה דגן בוזגלו ממרכז אדוה, מציעים לבטל את ההפרדה בין בתי ספר תיכוניים עיוניים למקצועיים וכל הפרדה והסללה אחרת במערכת החינוך, הם מציעים שבכל בתי הספר התיכוניים בארץ תילמד תכנית ליבה אחידה ולצידם יוצעו לתלמיד מסלולים טכנולוגיים שהוא יוכל לבחור מהם. התנאי הוא שמגוון תכניות הלימודים יהיה אחיד בכל בתי הספר.

מה שמעוות בדיון המתנהל בקשר לבתי הספר המקצועיים היא ההנחה שהילד הוא משאב שיש להשתמש בו לטובת צמיחה כלכלית, איוש מקומות תעסוקה בשוק העבודה ומטרות תועלתניות אחרות. במדינה דמוקרטית מטרת מערכת החינוך לא צריכה להיות משועבדת למטרות חיצוניות אלו. מטרת מערכת החינוך היא להבטיח שוויון הזדמנויות הוגן ולגדל ולטפח תלמידים להפוך לאנשים אוטונומיים המחליטים בעצמם על נתיב חייהם, להכשירם להפוך לאזרחים דמוקרטיים ביקורתיים השותפים מלאים בעיצוב חייהם הקולקטיביים. אולם זה כאמור לא משתלב בחזון הפחחים והרתכים.