למעשה, הייתי שמח לקבל יום כיפור פעם בחודש ולא לחכות שנה שלמה בין כיפור לכיפור. למיטב ידיעתי, אין עוד מקום אחד בעולם ואין זמן אחר בעולם שבו אפשר לחוות יום כזה. אין מקום שאני מעדיף להיות בו ביום כיפור מאשר בישראל. על אף שאין איסור חוקי על נסיעה, על מסיבות ועל פעולות אחרות, מרבית האזרחים נמנעים מרצונם מכך ומאפשרים בכך מסה חברתית קריטית שמייצרת את היום המיוחד הזה.
זה מה שחשבתי ביני לבין עצמי לפני שנודע לי על המהומות בעכו.
זריקת אבנים על מכוניות נוסעות ביום כיפור לא הופיעה לראשונה בעכו 2008. מאז שאני זוכר את עצמי ובמקומות רבים בישראל, יש מי שזורק אבנים אפילו על אמבולנסים שנוסעים ביום כיפור ופוגע בחולים ובזקנים שביקשו להישאר בחיים על אף הצום, שלא לדבר על סתם אדם בסתם מכונית. אנשים אלה מחליטים למעשה שאין די במסה קריטית של אזרחים שמבקשים לקיים את היום המיוחד הזה, אלא כולם ללא יוצא מהכלל חייבים להימנע מנסיעה ולא דמם בראשם. כאילו אם כולם יימנעו מנסיעה, תיפתרנה כל הבעיות. אנשים אלה, במקום לנצל את היום להזדמנות לסליחה ולכפרה, הופכים אותו לתירוץ לפגיעה באנשים אחרים. אנשים אלה לא לוקחים את החוק לידיהם אלא ממציאים את החוק ומיישמים אותו, שכן אין חוק נגד נסיעה ביום כיפור. לחילופין אפשר לומר שהם הופכים ביום הזה את ישראל למדינת הלכה חשוכה שסוקלת פושעים בראש חוצות. משום מה, על אף עשרות שנים שבהן יש אנשים שסוקלים אחרים ביום כיפור, הרבנים הגדולים והמכובדים לא מצאו את הדרך ואולי אף לא חיפשו אותה כדי להניא את חסידיהם ממעשים מכוערים אלה, וגם המשטרה לא הצליחה להרתיע פושעים אלה. דומה שזה לא נתפס כבעיה בעיני מי שיכול למנוע מעשים אלה.
חבל מאד שאנשים מסוימים בוחרים לנסוע בכבישים ביום זה שלא לצורך הכרחי. חבל מאד שאנשים מסוימים לא מכירים באיכויות המיוחדות של היום הזה, לא משתתפים בשמירה עליו ולא מנצלים את האיכויות המיוחדות שלו, אחת היא מהי דתם. איכויות שמושגות בזכות ההימנעות הקולקטיבית ממרבית הפעילויות ולא בזכות תפילות וטקסים. איכויות שמהן יכולים ליהנות כולם, בלי קשר לדתם, ובלי קשר לשאלה האם הם צמים או לא ביום הזה. אבל חבל עוד יותר שיש אנשים שלכאורה יוצאים להגנת היום הזה ופוגעים באחרים ולמעשה פוגעים בכך בעצם מהותו של היום שהיא ויתור, עצירה, סליחה, כפרה. חבל שיש אנשים שהופכים יום שמשמעותו היא קבלה של אחרים לתירוץ לפגיעה באחרים. העיוורון הוא כה גדול שקשה להאמין שמדובר בעיוורון לא פיזי אלא תרבותי.