כולנו נרי ליבנה!
נרי ליבנה היא עיתונאית ותיקה ומוערכת. אינני מכיר אותה באופן אישי (וההפסד הוא כולו שלי, ללא ספק), אך אין בשנותיה הארוכות והפוריות בעיתונות הישראלית כדי לכחד מעינינו את מעלותיה התרומיות: דעתנות מאלפת, אסרטיביות מעוררת קנאה, מודעות פמיניסטית מרשימה, ומעל הכל – מעיינות חוכמה המפכים בה ללא הרף. ניקח, למשל, רשימה מרשימותיה מאירות העיניים (ניגון עתיק – מוסף הארץ, 23.4.2010), ונבין עד כמה ניגונם של הצעקנים והבכיינים המזרחים בדבר הקיפוחים והאפליות שמפעיל נגדם הממסד הבלתי עדתי בעליל, הוא פרי דמיונם המזרחי, ובמקרה הטוב – אנטיקה שאין לה דורש. אתם יודעים מה? אפילו יותר מזה: ”מזרחי יכול להפוך לכל-ישראלי, אבל לאשכנזים אין לאן לברוח”. עובדה. שחור על גבי עיתון, כמו שאמרו גששינו.
אז הסיפור של ליבנה הוא כזה: לפני כשמונה שנים היא פגשה ”’בקפה ביאליק , הנמצא ברחוב הקרוי על שמו של המשורר הלאומי, יליד רוסיה, ועל כן אשכנזי על פי הגדרתו”, את ש’, שהיה ”מנהלו של ערוץ שאותו הקים, ערוץ חברתי עם דגש ים תיכוני”. ליבנה מאוד מחבבת את ש’, שאמר לה ”שהוא מחפש מנחה חדשה לאחת התוכניות אצלו, ושאל אם אני מכירה בחורה נאה, רצוי עיתונאית, בת 25 עד 35”. ליבנה, חברה נאמנה ונדיבת לב, מציעה מייד לש’ עיתונאית העונה לשם ענת בן משה, מהמקומון כל העיר, ”אשה נאה לפי כל קנה מידה, בעלת קול ערב”, כפי שמעידה עליה ליבנה. לשאלתו של ש’, אם ענת היא ממוצא מזרחי, משיבה לו ליבנה: ”אינני רואה כל סיבה שלא תהיה”, ואף טורחת להתקשר לאתי, מזכירת המערכת של המקומון, כדי לברר זאת. ”לא ידעתי שאת מחלקת אנשים לפי עדות”, נוזפת בה אתי. ענת ”מעולם לא נצפתה נושאת קופסאות פלסטיק דחוסות בגפילטע פיש בואכה מערכת העתון”, קורעת אותנו מצחוק ליבנה הגזעית…ואחרי שצחקנו, נעבור לחלק היותר רציני של סיפורה.
וזה הולך ככה: ענת צהלה והוחמאה מהצעת העבודה שהתגלגלה לפתחה מכיוונו של ש’, אך אליה וקוץ בה: מוצאה האשכנזי היה לה לרועץ, לא עלינו, והיא שואלת את ליבנה אם דבר נורא זה, שבעטיו כל אשכנזי שני בארץ מובטל, עלול, חלילה, לחצוץ בינה לבין הג’וב המיוחל. ליבנה, המצויידת, כנראה, בהומור ציני, המשמש עבורה כמנגנון הגנה נפשי מפני תופעת הגזענות המזרחית, שואלת את ענת אם היא בטוחה שהיא אשכנזיה, וזו עונה בחיוב. ”משני הצדדים?”, מקשה ליבנה. ”משני הצדדים”, מאשרת ענת, שמוסיפה שהיא ”לגמרי לא מזרחית, אם כי בשביל תוכנית טלוויזיה אני יכולה לנסות להיות”. ענת מכונה אצל ליבנה כבולסת הקניידלך, אולי כדי להדגיש את הולדת הטרגדיה האשכנזית הבלתי נתפסת.
מוצאו האתני של ש’ אינו מצויין ברשימתה של ליבנה, אך גזענותו המחרידה אינה מותירה צל צלו של ספק באשר למוצאו המזרחי. ”מזרחיות מתוך בחירה לא הייתה מספקת. כדי להזדהות עם הפנתרים השחורים או עם הקשת הדמוקרטית המזרחית נחוצה רק אידיאולוגיה, אבל כדי להיחשב לטאלנט או אמן מזרחי, יש צורך בבירור גנטי”, כותבת ליבנה. יתר על כן: ”מצב אי השוויון נכון לרגע זה הוא כדלהלן: אדם שמוצאו מזרחי או כל- ישראלי, על פי האופן שהוא בוחר להגדיר זאת, הוא יוכל להגיש תוכניות ‘ים תיכוניות’ או להנחות קונצרטים של הפילהרמונית , יוכל להיבחר על תקן ‘חברתי’ למשרות ממשלתיות או להיבחר סתם בזכות כישוריו, אבל ההיפך אינו נכון”, פורסת הוגת הדעות של הארץ את משנתה הסדורה, ומבכה את מר גורלו של האשכנזי בחברה הישראלית: ”מי שנולד אשכנזי, יישאר אשכנזי לעולם. כלומר, לעולם לא יוכל להיחשב למזרחי וליהנות מההטבות הנגזרות מכך”. ליבנה גם מנדבת לנו דוגמה: ”פעם שמעתי מעיתונאי אחד תוך כדי שיחה שבסיומה גם התפטרתי, שאני מייצגת בעיניו את האליטה האשכנזית שדיכאה אותו. הייתי אז צעירה לימים ובמקום להעמיד אותו על טעותו, השבתי לו שלדעתי לא דיכאנו אותו מספיק. כי אם כבר אשכנזייה, אני מעוניינת להיות הכי ורודה וטומי לפידית שאפשר”.
ואכן, אפילו ים הדמעות של הבכיין המזרחי אינו יכול להסתיר מעיניה של ליבנה את מצאי ההטבות שלהן הוא זכאי, ואף מימש, ואשר לא תסולאנה בפז: תשעים אחוז מסגלי ההוראה באוניברסיטאות בישראל הינם ממוצא מזרחי; תשעים ותשעה אחוז פסיק תשעה ממקבלי פרס ישראל הם פרסים, מרוקאים ועיראקים; ראשי ממשלות בישראל נבחרים לתפקידם רק אם הם עוטים גוון עור ים תיכוני; שמונים אחוז מההון של המדינה מרוכז בידיהם של הפרענקים היללנים; נכסי הנדל”ן היקרים והיוקרתיים, בין גדרה לחדרה, מאוכלסים כמעט ורק ביוצאי תימן וכורדיסטאן; הצמרת התקשורתית, שרובה ככולה מזרחית, מקבעת הטפסים אנטי אשכנזיים, הגובלים בגזענות בוטה; מתוך חמישה עשר שופטי/ות בית המשפט העליון, הגזענות המזרחית מקצה רק כורסת עור אחת, עדתית על פי רוב, לשופט אשכנזי; השנאה המזרחית המסורתית לערבים חסמה, עד לפני שנים אחדות, את כניסתו של שופט ערבי להיכל התהילה והכוח – וזוהי רק רשימה חלקית ביותר של קרנות השפע של המזרחים. אז מה כי נלין על תחושות הקיפוח של ליבנה, שגם מבטאת מחאה סופר מוצדקת נגד רדיפתם האפשרית של חילונים, אתיופים, רוסים, זקנים, לא-יהודים למיניהם וכמובן ערבים בידי קלגסים מזרחיים? ככלות הכל, ליבנה – כפי שהיא מעידה על עצמה – היא אחת שמזדהה עם מיעוטים, אולי בהשראתו של זמר החצר של המהפכה האשכנזית, שלמה ארצי.
כפיות הטובה של המזרחים, שהשתלטו על כל נכסיה של המדינה, שהוגשה להם על טס של זהב מידיהם של תכולי העיניים וזהובי השיער התמימים, לא השביעה את תאבונם. הם חטפו ילדים פולנים, שאת חלקם הם מסרו לאימוץ (מן הסתם, תמורת בצע ממון) למשפחות מזרחיות חשוכות ילדים, ואת השאר הם הפקירו בידיהם של רופאים מזרחיים, שביצעו בגופם ניסויים רפואיים אכזריים, והמשורר הלאומי המזרחי, שאמר שהוא שונא גרמנים, כי הם מזכירים לו את האשכנזים. עוניים המחפיר של האשכנזים האומללים, שצמח ממדיניות מפלה של שלטון העריצות המזרחי, דירדר אותם לעולם הפשע, הזנות והסמים – וזו הסיבה שכתשעים אחוז מהאסירים בישראל הם ממוצא אשכנזי. אז איך לא יקפצו הפיוזים של ליבנה?
מה אפשר לומר? נרי ליבנה היקרה, היי חזקה! כולנו איתך!


