כיצד נצליח לגייס רוב למחאה נגד נתניהו

בכל פעם שנתניהו פותח פוסט בפייסבוק במילים “אזרחי ישראל היקרים”, אני נכנס לכוננות ספיגה: איזה ספין יבוא עכשיו? איזה הפוך-על-הפוך שקרי הוא הולך להטיח בנו? במוצ”ש האחרון, לאחר שגם הטלת הסגר הכללי לא הביאה לביטולה של הפגנת בלפור, הוא בחר למקד את הספין שלו בתמונת המפגינים המצטופפים בכיכר פריז בירושלים, ליד מעון ראש-הממשלה, שאותה הבליט בעמוד הפייסבוק שלו, והנגיד אותה לתמונת רחבת הכותל הריקה, יממה לפני כניסת יום הכיפורים. המסר של נתניהו ברור: יש רוב שמגלה אחריות ומקפיד למנוע את התפשטות הקורונה, ומוכן אפילו לוותר על תפילה בכותל באחד המועדים החשובים בלוח השנה העברי; ומנגד, יש מיעוט חסר אחריות, שמזלזל בצורך להילחם במחלה.

המסר הזה מקבל חיזוק ואישוש בכל אותן הפגנות שאין בהן הקפדה על כללי הריחוק הפיזי. כזו הייתה, למשל, ההפגנה נגד הסגר שהתקיימה בראש השנה בחוף הים של תל-אביב, בלי ריחוק פיזי בין המפגינים ובלי מסיכות. או “סעודת החג” ההפגנתית, שהתקיימה ערב ראש השנה בבלפור, גם היא ללא הקפדה על הנחיות משרד הבריאות. אני צופה בהן, ומדמה עצמי בנעליו של אדם שהצביע לליכוד בבחירות האחרונות לכנסת, אבל בעקבות האבטלה ההמונית, השתוללות המגיפה, וקריסת העסקים – הוא נמנה כעת עם אותו רוב (למעלה ממחצית) בקרב מצביעי הימין שסבור שתפקודו של נתניהו במשבר הקורונה, בהיבט הכלכלי, הוא רע.

כשאדם כזה רואה בחדשות תמונות מאותה הפגנה בחוף הים או “סעודת חג” בבלפור – האם הוא מרגיש שההפגנות האלה בעדו? האם הוא חש שהן מעמידות במרכז את הבעיות שמעסיקות אותו? הדאגה שהוא ומשפחתו לא יחלו וחלילה ימותו? ההתמודדות עם הירידה בהכנסה? הצורך לשלם שכר דירה מדי חודש ולהחזיר חובות לבנק?

רוב הציבור נמצא במקום הזה ממש: מודאג, חרד, כועס, ומתוסכל, בגלל עננת חוסר הוודאות הכבדה. אין תחושת ביטחון, אין יציבות, ואיו גם תחושה שיהיה בסדר. לעומת זאת, יש תחושה שהפוליטיקאים מנותקים מאיתנו. לכן, זו חייבת להיות נקודת המוצא שלנו. לדבר קודם-כל על בריאות, פרנסה ותקווה – על הבעיות האמיתיות שמעסיקות את האנשים האמיתיים, את הרוב בציבור, את העם שחי כאן: במרכז ובפריפריות, יהודים וערבים, מצביעי ימין ומצביעי שמאל, דתיים וחילונים. לא רק משום שזה מה שנכון וראוי ושזה מה שהאנשים צריכים, אלא גם משום שבלי שזו תהיה נקודת המוצא שלנו – המחאה נגד נתניהו פשוט לא תהיה אפקטיבית.

סקרי דעת קהל מלמדים, שגם בקרב מי שמזדהים כמצביעי ימין יש רוב שלא מרוצה מההתמודדות של נתניהו עם המשבר. זה נתון משמעותי, משום שלראשונה מזה עשור, נפתח חלון הזדמנויות לערער את שלטונו. זאת משום שמשבר הקורונה מכרסם בבסיסי התמיכה החברתיים עליהם נשען הליכוד (יישובים ושכונות המשתייכים לעשירונים סוציואקונומיים 4-7, כולל בפריפריה הצפונית והדרומית).

ואומנם, האחראים למחדל הקורונה נמצאים בממשלה: היא זו שהחליטה שהסגר בחודשים מרץ-אפריל לא ילווה ברשת ביטחון כלכלית לשכירים ולעצמאים, שתמנע את גל האבטלה ואת סגירת עשרות-אלפי החנויות והעסקים הקטנים; היא זו שסיימה את הסגר הראשון בחופזה ובמהירות, והסירה את המגבלות הרבה יותר מהר מאשר כל שאר המדינות המפותחות; והיא זו שלא ניצלה את החודשים האחרונים כדי להקים מערך אפידמיולוגי, וכדי להזרים משאבים למערכת הבריאות הציבורית, שסובלת מייבוש תקציבי מזה עשור. 

זהו מחדל הקורונה, וזו הסיבה שנקלענו לסגר שני, שאפשר היה לגמרי להימנע ממנו, לו הממשלה הייתה נוקטת את הצעדים הדרושים כבר לפני חצי שנה. לכן, נחוצה לכולנו ממשלה שבמקום להיות מנותקת ומפקירה, תשים אותנו במרכז. במקום שתשקר לנו שצריך לבחור או-או, או בריאות או פרנסה, במקום זה – שתספק לנו גם בריאות וגם פרנסה, כמו שמגיע לנו וכמו שאפשרי שיקרה. אבל בשביל זה, לא מספיק שנצעק הכי חזק “רק לא ביבי” עד שייגמר לנו האוויר. צריך לתרגם את הרוב שקיים בחברה שלנו, שמתוסכל וכועס מהמדיניות הכלכלית-חברתית הנוכחית – לרוב פוליטי שמעוניין להביא להחלפתו של נתניהו, ויותר חשוב מכך – להחלפתה של המדיניות שהוא מוביל.

עלינו לדבר אל האנשים ועם האנשים, לאורכה ולרוחבה של החברה הישראלית, על חלקיה השונים והמגוונים. וזה דורש, בין היתר, לגלות סולידריות חברתית ואחריות, ולא להמעיט מחומרתה של המגיפה, שהיא אמיתית ומסוכנת. רבים מהחולים – נמנים עם המוחלשים ביותר: קשישים, אנשים שסובלים ממחלות אחרות, משפחות שחיות בצפיפות ובעוני.

אם נתארגן ונפעל נכון, נוכל להפוך את משבר הקורונה להזדמנות לשנות מן היסוד את החברה, הכלכלה והפוליטיקה בישראל. לא תיקון קוסמטי ולא עניין פרסונאלי, יש בכוחנו לבנות חברה שמשרתת את הרוב של האנשים שלמטה, במקום את המיעוט המנותק שלמעלה. 

אורי וולטמן הוא חבר הנהגת תנועת “עומדים ביחד”