"כי חולה אהבה אני": על הדיסק החדש של דיקלה

“מרוב,

“חולה אהבה אני”. 

מכתב זה כולו אהבה. תשוקה. והכרת תודה. מכתב זה הוא ההוכחה כי האזנה למוזיקה שמימיית פותחת את לבך ומחלצת ממך נדיבות. אז הנה, אני ממליץ לכם ברוחב לב להאזין לדיסק החדש (ואחר-כך לדיסק הראשון והשני) של המשוררת, המלחינה והזמרת דיקלה: “ארלוזורוב 38”. זהו אחד הדיסקים היותר משובחים בעיניי. בכלל, דיקלה (רק דיקלה, בלי שם משפחה, כיאה לדיווה אמיתית) היא אחת האמניות המוכשרות ביותר של השנים האחרונות. 

כותבת, מלחינה, שרה ובעיקר מרימה את נפשך וגופך מטרדות היומיום המטריאליות אל עבר מציאות טרנסצנדנטית. חוויה חוץ-גופנית וחוץ-נפשית זו מאפשרת לך להבין כי אפשר אחרת, כי ההיררכיות התרבותיות הממשטרות הסיטו את מבטנו, עיצבו את שמיעתנו וצימקו את לבנו.

“אני שונאת אותך/ מרוב אהבה, מרוב/ מרוב חולשה, מרוב/ מרוב שלא ראית/ כמה הייתי יפה” (שיר מס’ 11)

ראו הוזהרתם: המוזיקה של דיקלה כה פואטית, כה מהפנטת, עד כדי כך שהיא מחלצת ממך את השפה שניסית למחוק שנים רבות ועד כדי כך שהיא מכניסה אותך לקצב נפשי מפויס או כפי, שדיקלה עצמה כותבת ושרה:

“אני שונה, אולי תמצא בי נחמה” (שיר מס’ 4)

תחינת-אהבה אחרונה, דיקלה אהובתי,

תחינה-זעקה גדולה שתביא עימה “אושר קטן” (שיר מס’ 10)

אנא שירי לנו דיסק שלם בערבית

ככה

לתפארת מדינת ישראל.

אנא שירי לנו בערבית

ואנא,

אנא ממך דיקלה

תרגמי לנו לערבית את השיר

“אני בוחרת להיות, לחיות את כל האמת שבי” (האלבום הראשון, שיר מס’ 2)

אנא

“אנא

בסתנה

אל איאם

תרגע עליה” (האלבום הראשון, שיר מס’ 5).

ואם לא תגיעי אליי?

אשכב בפינה ואתפלל שתתני לי סימן.