כלכלת הצמצום

בכל פעם שאני קורא שעוד מדינה נפלה שדודה בידי אבירי כלכלת הצמצום אני תמה: איך יכול להיות שאלה שדגלו בשיטה הכלכלית שהביאה אותנו עד הלום ממשיכים לשלוט ללא עוררין? איך זה שאלה שחוללו את המשבר ממשיכים לחגוג ולתת עצות אחיתופל? ואיך זה שמי שצריך לשלם את המחיר הם תמיד אותם אנשים?

המשבר הכלכלי והחובות של המדינות השונות לא נבעו מבזבוזים חסרי גבולות על תוכניות רווחה או משכר מינימום גבוה, אלא ממשחק בקוביה של בנקים, ספקולנטים ומנפחי בועות שדאגו להגדיל את הונם העצמי עד בלי די.

גם אלה שהיכו על חטא בתחילת המשבר כבר הספיקו להתעשת וכעת הם טוענים שעל הממשלות לקצץ בתקציבים כדי למשוך משקיעים ולהחזיר את האמון במערכת הפיננסית שהם עצמם גרמו לקריסתה. קיצוצי תקציב לא הולכים לפגוע בהם, כמובן, אלא בסתם בני אדם שהשתתפו בחגיגה רק בשוליים. אז בבריטניה יש ראש ממשלה שתאצ’ר לידו נדמית לסוציאליסטית ושמקצץ חצי מיליון משרות ובתקציב הרווחה, כאילו שהעובדים הזוטרים ומקבלי תקציב הרווחה הם האשמים במצב.

במצב הנוכחי, הקיצוצים לא מחזירים אמון במשק ולא נעליים, אלא גורמים גם לכלכלה להצטמצם. כך, עולה משקל החובות בתוצר – מה שמצריך עוד קיצוצים. המצב הזה יוצר מעגל סגור ומטומטם שבו המדיניות אינה פותרת בעיות אלא מעצימה אותן. אירלנד, בריטניה, פורטוגל, יוון ואולי בעתיד ספרד נוקטים במדיניות הזאת מבלי לשנות את יחסי הכוח בחברה, אלא בדרך שמעצימה את כוחם העתידי של בעלי ההון והמגזר הפיננסי.

מעניין שבאירופה מדינות שמצבן הכלכלי נראה כקשה מאמצות מדיניות של כלכלה מצומצמת בהתלהבות רבה יותר מאשר בארה”ב, שם עדיין יש נשיא דמוקרטי ובנק מרכזי שמנסה לעורר את הכלכלה שלא בדרך של קיצוצים. גם אחרי ניצחון הרפובליקאים בבית הנבחרים די ברור שקיצוצים מהותיים, גם אם יהיו, יהיו קטנים יותר מאשר באירופה. עם זאת, גם בארה”ב התעשייה שנחלצה ראשונה מהמשבר היא הסקטור הפיננסי, בעוד שהיתר ממשיכים לסבול.

דווקא משום שבאירופה הממשלות נוקטות במדיניות שמרנית יכולה התעוררות חברתית לשנות את המציאות החדשה-ישנה. כבר כעת אנו שומעים על הפגנות רבות משתתפים שיש בהן אלמנט רדיקאלי ואם הממשלות לא מבינות לבד שהמדיניות שלהן מוטעית ומכשילה, אולי הן יבינו זאת בעקבות לחץ ציבורי של ממש.