כל הערבים נא לצאת מהמים

בשבוע שעבר דחה בית המשפט את עתירתו של ד”ר אחמד מנסור, בני משפחתו והאגודה לזכויות האזרח, ואישר למועצה המקומית כוכב יאיר-צור יגאל להתיר בעיקר לתושביה את הכניסה לבריכת השחייה ביישוב ובכך, למעשה, למנוע את כניסת תושבי טירה לבריכה. פסק הדין מאפשר הפעלה של פרקטיקה גזענית באמצעות תירוצים ליברליים לכאורה, והינו עמוס מהלכים שמסתירים את הברור מאליו – לא רוצים ערבים בבריכה.

פסק הדין מבכר להתעלם מההיסטוריה של הפרקטיקה, קובע רף הוכחה גבוה להפליא להאשמה בגזענות, ומתרץ את ההדרה מהבריכה בכך ש”החלטה של רשות מקומית להגביל שימוש במתקן עירוני מסוים או להגביל השתתפות בפעילות שהיא מארגנת לתושבי היישוב, עשויה להיות, במקרים מתאימים, החלטה שמשרתת את תפקידה של הרשות ליצור ולעודד פעילויות חברתיות לתושבי הרשות ולחזק את הלכידות החברתית ביניהם.” טענת ה״לכידות״ אם כן היא המניע הכשר לכאורה של הרשות המקומית, ומהווה הצדקה להתיר מדיניות ציבורית שאין חולק על כך שמבחינת תוצאותיה מפלה בעליל את תושבי טירה.

המקרה שלפנינו אינו ייחודי. אותה ״לכידות״ מהדהדת, ומביאה עד כדי גיחוך, את הנימוקים ששבים ומושמעים בזכותן של ועדות קבלה ליישובים, מניעת כניסתם של חרדים לשכונה, או סילוקם של פליטים משכונות העיר. הרעיון הוא כזה: כל ההעדפות והעמדות השונות של הציבור שוות ערך, ואת כולן יש לקחת בחשבון כאשר קובעים מדיניות ציבורית. הסייג היחידי כאן, אשר נזכר גם בפסק הדין, הוא שאין להתחשב בהעדפות גזעניות מובהקות או שוביניסטיות כגון ההעדפה לא לשחק עם ילדים ערבים או לא לקבל נשים למועדון. אולם העדפות קרובות מספיק – למשל שהילדים יפתחו את זהותם בקרב יהודים בלבד, או לבלות בחברת גברים במועדון – הן העדפות לגיטימיות. היות שהן לגיטימיות, נטען, גם לגיטימי להתחשב בהן בקביעת מדיניות ציבורית, אף אם ידוע שזו שתביא לאפליה.

זוהי בדיוק נקודת המפגש של הימין הגזעני והימין הליברלי: המקום בו כל ההעדפות שוות, כל הקהילות שוות, וכל אפיון של השכונה או היישוב הוא “צביון” ראוי להגנה. כך, במקרה שלפנינו אנו נקראים לדמיין את השכונה או את הרשות המקומית כאיזה מועדון וולונטרי שחבריו השקיעו משאבים שונים, וכעת הם פשוט מבכרים לשמור על אופיו זה עם זה ולאו דווקא עם השכנים. מה יש?

זוהי כמובן תמונה מטעה. ראשית, לא כל אפיון של קהילה ראוי להגנה. כמובן שישנם מקרים בהם עצם קיומו של אורח חיים – במובן המלא והעשיר של המושג – תלוי בוועדות קבלה. אולי קומונות הן קהילות כאלה, אולי חצרות חסידיות מסוימות, אולי אורח חיים תובעני במיוחד של שיבה לטבע או קהילת מודטים. אלו הם מקרי גבול, ועדיין בכל מקרה כזה יש לבחון אם הערך של הגנה ומתן אפשרות לקהילה לממש את אורח חייה אינו פוגעני או מייצר אפליה לא מוצדקת.

תהיה זו טעות להסיק ממקרים אלו למקרים השכיחים יותר, בהם העדפות שונות מוצאות את מקומן תחת הכותרת “צביון”. צביון אינו נימוק בעל משקל לכינון זכות לקבוע מי יהיו השכנים ולהרחקת כל מי שלא בא טוב לוועדת הקבלה. שוב: הזכות הזו קיימת, ככל שהיא קיימת, רק במקרים בהם ניתן לזהות אורח חיים של ממש אשר קיומו תלוי ביצירת מרחב הומוגני יחסית. לא במקרים של יישוב ״כפרי״, יישוב של ״יוצאי צבא״,״יישוב דתי״, יישוב של״אנשים נורמטיביים באמצע הדרך״,״שכונה חילונית״,״שכונה בלי פליטים״, או ״שכונה יהודית״.

שנית, הרשות המקומית אינה מועדון וולנטארי, אלא יחידה מינהלית, והארנונה שהתושבים משלמים ישירות אינה אלא דרך יעילה (פחות או יותר) לחלוקת משאבים ציבוריים. אין למנוע בשל כך ממי שאינם תושבי העיר גישה למשאבים ציבוריים כגון הפארק, הבריכה, או גישה למרכז המסחרי. אכן, במקרים של ביקוש-יתר, סביר לטעון שבריכת שחייה היא מסוג הטובין שלתושבים בסביבה צריכה להיות קדימות בשימוש בה פשוט כי הם גרים בסביבה – לא כי הם שילמו עבורה ממיסיהם דווקא, ובודאי שלא למען לכידות חברתית. אולם אפילו בתנאים אלו – שלא מתקיימים במקרה שלפנינו – ישנם נימוקים אחרים שעשויים לגבור על הנימוק הזה. למשל, שלתושבים שגרים רחוק יותר אין בריכה משום שהרשות שלהם ענייה יותר.

לסיום, לכידות חברתית בין תושבי היישוב אינה ערך טיפוסי שהרשות המקומית אמורה לקדם, בוודאי לא כאשר זו ניצבת מול ערכים כגון שוויון או מניעת אפליה. בנוסף לשאלות כגון כיצד מודדים לכידות זו, כיצד מעריכים את תרומת הדרת תושבי הסביבה מהבריכה ללכידות זו, ואיזה חלופות אחרות יש להגברת הלכידות, נמצאת שוב סוגיית הגזענות: מדוע חשובה הלכידות בין תושבי כוכב יאיר-צור יגאל ולא הלכידות של כלל תושבי האזור? דומני שאין כל יתרון נורמטיבי להעדפה לעשות אגדו בבריכה עם אנשים מהצד השני של כוכב יאיר ולא עם השכנים מטירה. אם כבר, להפך.