לאן נעלם השד העדתי

ניסים מזרחי סיפר לא מזמן בראיון ל”דה מרקר“, כי כל פעם בעת שידור טקס פרס ישראל אביו היה קורא לאמו ואומר לה בציניות: “דוריס, בואי תקשיבי לפרס ישראל, השיכנז נותנים לשיכנז פרסים”. אבל זה כמובן היה אז והיום זה היום ומפא”י כבר לא בשלטון ואת המזרחים כבר לא זורקים בעיירות הפיתוח ואת ילדיהם כבר לא מסלילים בבתי ספר מקצועיים, נכון? 

לפני כמה חודשים שודרה בערוץ 10 סדרת התעודה של אמנון לוי, “פנים אמיתיות – השד העדתי”, סדרת התעודה המדוברת ביותר שידענו מזה שנים. כמה חודשים אחר כך ה”שיכנז” של האקדמיה לטלוויזיה וקולנוע התכנסו כדי להחליט למי נותנים פרסים. ומי לא היה מועמד?

אמנון לוי, המזרחי שהצליח להערים על האשכנזים, להיכנס בדלתם הנעולה ולהתברג בעשייה הטלוויזיונית, קם בוקר אחד וגילה שהוא מזרחי ושאל את עצמו שאלות על המזרחיות שלו. על המזרחיות בכלל. ומה עשה? מה שאנשי טלוויזיה עושים. טלוויזיה. וכשאמנון לוי הביא אל המסך את השד העדתי – כולם דיברו רק על זה. השיח הציבורי סביב הנושא חצה את גבולות הארץ. מאמרי הדעה לכאן ולכאן הציפו את העיתונים ואת הרשת. בכל בתי הקפה, תחנות האוטובוס והרכבת, בתוכניות האירוח, בארוחות משפחתיות. כולם דיברו על השד העדתי. בחו”ל צפו ישראלים שעזבו את הארץ וגם שם ניהלו בינם לבינם דיונים וויכוחים סוערים בנושא (ראו פרויקט נרחב כאן בהעוקץ).

ומשהגיעה השעה הזו בשנה שמתכנסת לה האקדמיה לטלוויזיה ובוחרת את המועמדים לפרסים השונים, מצאנו שוב ששום דבר לא השתנה. חמש המועמדות בקטגוריית סדרת התעודה הטובה ביותר היו: “איכילוב” (יס דוקו), “החיים כשמועה” (ערוץ 8 ), “לוד בין ייאוש לתקווה” (ערוץ 8), “ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם” (ערוץ 8), “שידוך משמים” (יס דוקו). את המקום הראשון חלקו שתיים מהסדרות: “החיים כשמועה” ו”לוד – בן יאוש ותקווה”.

“השד העדתי”? אפילו לא הוזכר.

קברניטי הטלוויזיה, אלו שמגדירים ומעצבים את התפיסות הציבוריות אוהבים את המזרחים שלהם מסוג אחד. זה מאוד ברור. “עממיות”, “ארץ נהדרת”, “להיות איתה” ועוד רבים מספור. אלו ייצוגים שההגמוניה מרשה, מאדירה ומעודדת. את הייצוגים המותרים ניתן למשל לפגוש בסדרה הקומית הזוכה של השנה, “הפרלמנט”. אף אחד לא מצייר מחוץ לקווים. עולם כמנהגו נוהג. המזרחי שומר על התפקיד המסורתי שלו, איתו חיים חברי האקדמיה בשלום. כשרק קמה הטלוויזיה המסחרית, טען אלכס גלעדי, מי שהיה מנכל”ה הראשון של קשת, שבניגוד לאליטיזם של הערוץ הראשון – זאת תהיה טלוויזיה עבור כולם, אפילו “מסעודה משדרות”. מה שהוא התכוון כנראה זה שזאת תהיה טלוויזיה שמסעודה תמשיך לגלם את התפקידים שאותו גלעדי ודומיו מייעדים לה. כאשר ידרשו אותם קברניטים לדין וחשבון אישי, כאשר הם עצמם מושא הביקורת, כאשר קמה המסעודה על הגלעדי ואמרה לו “אתה כן כי אותי הדירו” – יש מחיר.

את המחירים שמשלמים וישלמו מזרחים ומזרחיות שנעמדים עם מראה אל מול ההגמוניה המדושנת והבטוחה, זו שתופסת עצמה נאורה, סובלנית וליברלית, אנחנו מכירים. מזרחים ומזרחיות, אנשי אקדמיה, חינוך, קולנוע, תקשורת, שירה ופוליטיקה, אלו שלא מוותרים בשום פנים ואופן על המראה הזו, יכולים לספר על הברקסים שההגמוניה שמה להם. על ההדרה. על המחיקה. על הדחייה בקידום. על המקומות בהם מרגישים שמצופה מהם לשתוק. על הביקורת הנוקבת. על הגזענות שהם חווים על בשרם ועדים לה כלפי אחיהם ואחיותיהם בוקר וערב. הם יכולים לספר על הקביעות שהם לא מקבלים ועל הפאנלים מהם מודרים ועל כס השופט בו לא ישבו, על מקום בדירקטוריון אותו לא יקבלו.

המזרחי שכבר הצליח להשתחל, עדיף לו שילבין עורו פנימה והחוצה באופן דטרמיניסטי. יסגור את הסדקים האחרונים למען לא תברח לו אפילו לרגע ה”שכונה”. אחרת? אחרת, ה”שיכנז” מעניש אותך ולא נותן לך פרסים על הסדרה שהיתה כל כך משמעותית עבור חלק כל כך גדול מהציבור. אבל הוא עדיין החלק שלא משנה. שלא רלוונטי. שלא מכתיב את תפיסות העולם המקובלות והרצויות בארץ ישראל. אמנון לוי עשה בסדרה שלו משהו שלא עשו כאן שנים. הוא ידע מה הוא מסכן, הכיר את המחירים שהוא עומד לשלם אבל הוא לא מצמץ. אמרו שעשה זאת בשביל הרייטינג (בניגוד לשאר אנשי הטלוויזיה שעובדים בשביל האהבה?) שהוא פופוליסט (פופוליזם = הפקת סדרת תעודה בנושא שאסור לדבר עליו?)  שהוא משתכנז בעצמו (כפי שמגיל אפס כולנו התחנכו שכדאי לנו להיות, אחרת לא יקבלו אותנו?).

כשביקשתי את תגובתו לכך שלא קיבל את הפרס, שאפילו לא היה מועמד, אמר לי רק “את מופתעת? עדיף ככה” ולא הוסיף.

לקריאה נוספת:

רכבת שדים – פרויקט מיוחד