לא גופנו, לא עצמיותנו

אריסטו כותב ב”פואטיקה” כי השירה נעלית על ההיסטוריה, מכיוון שההיסטוריה עוסקת במה שקיים בשעה שהשירה עוסקת במה שאמור להיות. כלומר ההיסטוריה במצוי והשירה ברצוי. אבקש להציב במקום השירה את מצב האשה בגיל המעבר ובמקום ההיסטוריה את המדע, ולטעון כי גוף האשה נעלה על המדע וכי המצוי הוא לעתים הרצוי.

מאז המאה ה-18 המדע כגוף ידע ומחקר מנהל עימותים מול הממסד הדתי, מול המודרנה, מול ההומניזם ובהמשך מול מדעי הרוח והחברה – כל אחד בתורו – בשל השאיפה להציבו כריאליזם אובייקטיבי. מול עמדה זו ניצב הרלטיביזם, שהתפתח במדעי הרוח והחברה, אשר שולל את קיומה של אמת אחת אובייקטיבית ואבסולוטית. הידע על הטבע וחקר העולם, כך על פי טענה זו, אינם נחלתו הבלעדית של המדע, וההוכחה “המדעית” המנצחת כביכול אינה אלא מערכת של דעות ואמונות, בדומה למערכות דומות בתחומי ידע אחרים, המשקפת בעיקר את המאמץ להשגת הגמוניה של תחום זה.

ואכן, ההיסטוריה של המדעים מלמדת כי הוכחות מדעיות חד-משמעיות מיום האתמול אינן אלא בסיס להוכחות חד-משמעיות אחרות שלא לומר הפוכות של יום המחר. קל וחומר כשמדובר בגופה של האשה – מושא מחקר נערץ על המדע – קרדום לחפור בו אשר נדרש במהלך הדורות להתמודד עם טענות, קביעות, הוכחות והתערבויות שלא לטובתו במקרים רבים. אגב כך, “המדריך הישראלי לבנות 40+” מאת טלי רוזין וצמד הגינקולוגים ד”ר גדעון קופרניק וד”ר עמוס בר – שני גברים משום מה, מומחים לגיל המעבר הנשי – חסר את מידת הצניעות המדעית המתבקשת. הוא חסר את ההיסוס, את התהייה, את השאלה, את ההשערה ובעיקר את המבט ההיסטורי הרפואי על תהפוכותיו, שליווה את גוף האישה משחר חקירתו. תחת זאת הוא מתיימר להוות את ה-מדריך ה-ישראלי לבנות 40+ ואינו מהסס אגב כך ליידע שני שמות עצם בכותרתו.

במלים אחרות, המדריך מבקש להצהיר על עצמו כעל “התנ”ך” לבנות 40+. זהו הספר אשר תיטולנה הנשים לידיהן בהגיען לגיל המעבר ובו תמצאנה תשובות לכל שאלותיהן. אך לא כך הוא. שכן לאשה בישראל בשנות האלפיים פנים רבות: לא כל הנשים היו נשואות או הינן נשואות בהגיען לגיל המעבר, לא כולן ילדו ילדים, לא כולן גידלו את ילדיהן במחיצת בני זוג, לא כולן בעלות קריירה, חלקן נשים עובדות בלעדי ההילה המקצועית, לא כולן סטרייטיות, לא כולן היו יפהפיות שגיל המעבר חיבל בהופעתן, לא כולן רואות בכך חבלה, תודעתן הפמיניסטית משתנה מאשה לרעותה, ובקיצור – המכנים המשותפים העומדים בתשתית הכתיבה או לחילופין קהל המטרה שאליו פונה הספר אינו אחיד, גם אם כולן נשים.

הגיל “הנורא” הזה

לפני הכל הספר מניח כי נשים המגיעות לגיל זה חשות כי ניצב לפניהן הר שיש להקציע את שיפועיו ויהי מה. ההר הזה – קרי גיל המעבר – מיוחד בספר לנשים בלבד. למה? כי הסחרחרת ההורמונלית פוקדת אך ורק אותן ולא את הגברים בני גילן. אף כי גם הללו בדיוק כמוהן מתבגרים, מתקמטים, קמים להשתין בלילות, מאפירים, עורם מאבד מגמישותו, תפקודם המיני פוחת והם נכנסים לקבוצת סיכון בכל הקשור למחלות לב ועוד ועוד. אך התופעות והתסמינים המאפיינים את הגברים אינם מוגדרים כבעיה, ודאי שלא כמחלה ואינם נדרשים לפתרון או לשינוי סדרי עולם ואגב כך לניהול יומני מעקב – כמומלץ שוב ושוב על ידי הכותבים – אלא נתפסים כשלב נוסף בחיים ואולי אף כפְּריים-טיים בחייו של גבר. מיהי האשה אשר אינה מכירה את האמרה המקוממת: אצל הגברים קמטים הם אופי ואילו אצל האשה הם זִקנה.

האם המדריך, המייצג את הפתרונות המדעיים ומבטיח לקוראות, בין השאר, כי גם הקמטים יתגהצו אילו רק תיטולנה הורמונים, מניח את קיומו של מחקר בתחום ההתבגרות וגיל המעבר אצל גברים ואת הפתרונות ש”המדע” מספק בעבורם? או שמא בעיית הקמטים כמטאפורה שומרת על ייחודיותה אך ורק כאשר היא מאפיינת נשים. אך גם לא בזאת העיקר, שכן לפנינו מדריך לנשים ולא לגברים. נשים אשר מוטל עליהן לשמר את נעוריהן בכל מחיר על מנת לרצות את הגברים ואת משטר הנעורים.

בעמוד 10 נכתב: “גם היפות שבחברותי מספרות על הרגע שבו הרגישו שהן הופכות שקופות. כשהבינו שלמרות שהן מרגישות (ולדעתי גם נראות) נפלא, אף אחד כבר לא מסובב אחריהן את הראש כשהן נכנסות לחדר, או עוברות ברחוב”. על פי הספר, למרות התמורות שחלו בחיי הנשים והתפתחות התודעה הפמיניסטית המחדדת והמחזקת את קיומה של האשה בזכות עצמה, ולמרות העובדה כי הן נראות נפלא ומרגישות נפלא הרי שהן, כלומר קהל המטרה המדומיין של מדריך זה, שבויות עדיין במבט הגברי ומתייחסות אליו כאל המבט המכונן את זהותן ושאותו הן מבקשות לרצות. מדוע? על כך הספר אינו נותן את דעתו.

האם נשמעת מבין המלים טענה גורפת? כלומר האם כל הנשים המרגישות נפלא ונראות נפלא – בגיל ה”נורא” הזה – זקוקות לאישורו של הגבר? איני בטוחה כלל, אך זהו בדיוק המקום שבו המדריך מחסיר מידע רב, אך ורק מפני שהוא נטפל לגוף הנשי כמושא למחקר מדעי-רפואי. הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה ולימודי נשים ומגדר נעדרים ממנו כמעט לחלוטין – האשה בגיל המעבר אינה אלא מקשה אחת של הורמונים – וקשה להאמין כי הוא נכתב בשנת 2010, גם אם בישראל המקרטעת משהו אחר הנעשה בספרות דומה בעולם.

העריצות הגברית ביחס לגוף האשה ולנפשה באה כאן לידי ביטוי במלוא עוצמתה. לא יכולתי שלא להיזכר בספר הנפלא “גופנו, עצמיותנו”, ספר מאת נשים למען נשים אשר יחגוג ב-2011 ארבעים שנה לצאתו לאור (תורגם לעברית ב-1982) והעשיר את התודעה הנשית ביחס לגופה ולרגשותיה. בהשוואה אליו, המדריך שלפנינו אינו אלא רגרסיה מוחלטת ביחס אל נשים ואל המעברים שהן חוות בחייהן. אגב, קבוצת נשות בוסטון שכתבה את הספר הקימה אתר בשם זה – Our Bodies Ourselves – המתעדכן בקביעות ובו ניתן לקרוא רשימות ומאמרים בעלי מבט ביקורתי על התייחסותה של הרפואה לגוף הנשי בגלגוליו השונים.

הורמונים – פתרון קסמים

גם אם התמורה המשמעותית ביותר בגיל המעבר הינה השינוי ההורמונלי המתחולל בגופה של האשה, הרי שרבות זוכרות את גיל ההתבגרות שלהן או של ילדיהן בשעה שההורמונים הכתיבו לנו או להם את סדר היום – האם גם אז נדרשנו להתערבות הורמונלית כדי “ליישר” את תהפוכות הגיל? הרי גיל ההתבגרות נורא פי כמה וכמה מגיל המעבר, אך מובן מאליו כי מדע הרפואה לא יעז להתערב במערך ההורמונלי השברירי של המתבגרים, בנות או בנים הגם שגיל זה נתפס כשלב מעצב בחיים.

נשאלת אם כן השאלה, מדוע ה”מדע” שש להתערב במערך הזה אצל נשים. על אחת כמה וכמה כאשר המחקר על ההתערבות ההורמונלית רחוק מלהיות ממצה והסכנות הגלומות בו רבות, כך גם על פי המחברים של מדריך זה. בעמוד 117 נכתב כי “על כל מחקר שמדווח על היתרונות שבלקיחת הורמונים – בגלל הלב, בגלל העצמות, בגלל המוח, יש שניים שמדווחים על החסרונות שבלקיחתם – בגלל סרטן השד, בגלל הסיכוי לשבץ, בגלל היווצרותם של קרישי דם”. האם נשים ממשיכות לשמש כשפנות ניסיונות לקידום המחקר המדעי? האם גלי חום, קמטים, ויובש וגינלי הינם סיבה מספקת על מנת ליטול הורמונים?

איני מזלזלת בבעיות בריאותיות ממשיות שגיל המעבר גורם להן לעתים הנדרשות להתערבות רפואית, גם לא ברצונן של נשים ואו גברים להיראות טוב ולהרגיש טוב – רצון זה אינו תולדה של גיל המעבר בהכרח, אך להיראות טוב אינו להיראות צעירה דווקא – יחד עם זאת איני יכולה לקבל את המלצת המחברים לשימוש בהורמונים כפתרון קסמים או כפתרון בכלל, שכן איני מבינה איזו בעיה הם מבקשים לפתור. מן המפורסמות היא שחברות התרופות מממנות את המחקרים ה”מדעיים” הללו וניצול מצבה של האשה בגיל המעבר אינו המקרה החמור ביותר.

ברצוני לשאול מדוע החברה מתעלמת ואף מבטלת את יופיין של נשים בוגרות. האם ניסיון החיים אינו הופך אותן לבטוחות יותר בעצמן, לחכמות יותר, לטובות יותר עם עצמן ועם הסובבים אותן ולפיכך מקרין גם על יופיין? האם הן אינן חולקות את חייהן ברוב המקרים עם גברים בוגרים כמוהן? האם יש הכרח למחוק את המעברים בחיי האשה, לטשטש כליל את תהליך התבגרותה? נדמה כי בימינו כאשר תוחלת החיים עולה יש לחבק את המודל הנשי המתבגר ולטפח אותו כשלב מעשיר בחיינו ובחיי הגברים שסביבנו. אין זה אלא מאמץ תרבותי שיש להשקיע בפיתוחו. בכתיבה, בסוגי המדיה השונים, בתרבות השיח. אשה בוגרת היא אשה יפה.

בשפה שהיא אמנם “בגובה העיניים”, כפי שהמחברים מעידים על כתיבתם, אך בעלת טון פטרנליסטי נחרץ ברוב המקרים, הם שוטחים בפני הקוראת את תחושותיה, את מאווייה ואת “בעיותיה” בגיל הנדון ומספקים במקביל את הדרכים להתגבר על מכשולים אלה. אך גוף האשה בגיל המעבר – גם אם הכותבים המתלבטים מסכימים כי הוא אינו גוף חולה – אינו מהווה בעיה. אפילו הרפואה הקונוונציונלית אינה מגדירה את גיל המעבר כמחלה, אך מרפאות לגיל המעבר ממשיכות לצוץ חדשות לבקרים כמו גם רופאים המתמחים בגיל זה ותעשייה מסחרית ענפה המתיימרת לספק עצות, עזרים, תכשירים למיניהם ותרופות למחלה שאינה קיימת.

“מה נשים רוצות?” שואלים המחברים בעמוד 89 ומהדהדים את שאלתו האלמותית של פרויד שמאז שנשאלה ממשיכה להסב יותר נזק מתועלת (שכן את מי משרתת השאלה הזאת). אך לכותבים המלומדים ישנה דווקא תשובה. “הרבה מאוד גברים חושבים שהם יודעים את התשובה לשאלה הזאת” – נדמה כי אם כבר אז להפך, שאלתו של פרויד “בלבלה” את הגברים שהיו משוכנעים כי הם יודעים את התשובה. ובהמשך, “מעט מאוד נשים יודעות” – האומנם? – “נשים, ככלל, לא מחונכות להקשיב לקול הפנימי שלהן” – לתומי חשבתי שדווקא בתחום זה נשים מצטיינות ונעלות על הגברים – “וללכת אחר מה שהן רוצות”. להפך, התרבות מחלקת להן פרסי הצטיינות על ביטול רצונן מפני רצון בני זוגן וילדיהן.

בעמוד 34 נכתב: “חשוב שתהיי רגישה וקשובה לשלב הזה, כדי שאם יהיו לך איזה שהן תלונות אפשר יהיה לטפל בהן בהתאם (על פי המחברים הטיפול ההולם ברוב המקרים הוא הורמונלי), בלי שישלחו אותך למיליון בדיקות שישגעו לך את המוח והכיס, ובלי שיפתרו אותך (כך במקור) בהמלצה ללכת לטיפול פסיכולוגי”. מיותר לציין כי בנוסף לשגיאת הכתיב הפסיכולוגיה מוצגת כאן כמדע “נחות” בהשוואה לרפואה הגינקולוגית. מדוע טיפול פסיכולוגי אינו הפתרון ומדוע הקשבה לתהליכים הנפשיים בתקופה זו של גיל המעבר וההתמודדות עימהם אינה עומדת בקנה אחד עם הפתרונות האחרים שהמדריך מציע? כאמור, המדריך אינו מתעלם מקיומם של תהליכים נפשיים או מקיומה של הפסיכולוגיה, אך הוא מרפרר אליהם כלאחר יד.

המדריך אמנם מחנך את הנשים להטיל ספק בדבריו של הרופא, לשאול את השאלות הנכונות, לקבץ מידע, להיחשף למגוון האפשרויות העומדות בפני נשים בגיל זה, אך כל אלה נעשים כמס שפתיים שכן התשובה מצויה כבר בעמוד השני של הספר והיא, נכון, הורמונים.

צעירה לנצח

נשאלת השאלה במה שונה מדריך זה ממדריכים אחרים – היות שכך הוא מציב את עצמו – או מן התפיסה הרווחת ביחס למעמדה של האשה בגיל המעבר. שהרי בדיוק כמוהם הוא מטיף להיחלצות מ”מצב ביש” זה ומייצג את יתרונותיה של הרפואה הקונוונציונלית ואת תרופת הפלא שלה. אמנם הספר מתייחס, על מנת לצאת ידי חובה, גם לרפואה אלטרנטיבית, בעיקר לרפואה הסינית שדווקא אינה מתייחסת לגיל המעבר, כך לפי הכתוב בספר, ופה ושם גם לרפואה נטורופתית, אך מעט מדי ובאופן חובבני למדי לעומת היומרה “המדעית” שמציגים ומייצגים הרופאים הנכבדים.

ההתייחסות אל תקופת המעבר בחיי אשה כאל בעיה שיש לפתור – מן הראוי לציין כי הכותבים מתלבטים האם גיל המעבר הינו מחלה או מצב טבעי אך מכל מקום הכול מסכימים כי מדובר בבעיה שיש לתת עליה את הדעת – משקפת בראש ובראשונה את הסגידה לנעורים נצחיים שהיא מסמלי העידן הנוכחי. מה לא ייעשה על מנת “להישאר” צעיר, להיראות צעיר, להרגיש צעיר, כאילו היו שלבים אחרים בחיי איש או אשה פסולים, לא נחשבים, משוללי ערך. התרבות העכשווית אכן מתעלמת מן המבוגרים, שלא לומר מוקיעה אותם במקרים רבים, אך מדוע לשנות את גוף האשה ואת התהליכים הפוקדים אותו ולא לשנות את התרבות ואו להתערב בערכיה – במיוחד לאור העובדה כי תוחלת החיים עולה והחברה נמלאת בנשים ובגברים מבוגרים?

הרי אלה אינם פני הדברים מאז ומעולם ואך לפני שניים שלושה דורות היה למבוגר/ת ולקשיש/ה מעמד איתן בחברה. קולו/ה ודבריו/ה לא רק נשמעו אלא כובדו וזכו לערך מוסף שניסיון חיים וחכמה בצדו. הקשיש זכה להגנה ולכבוד ללמדנו שהתרבות הינה דינמית ומשקפת תהפוכות בחיי המחשבה, בהעדפות האופנתיות, בתמורות החברתיות. איפה הימים שבהם היה ניתן להזדקן בנחת. להאפיר, להתקמט, להשתוחח, להיאסף אל חלוק הבית, ולהותיר מאחור את המירוץ המטורף של החיים – משפחה, עבודה וכדומה – ולנוח בסיפוק, בתחושת הישג, בהשלמה ובקבלה של הגיל המבוגר.

כאמור, מקוממת במיוחד שאלת ההורמונים המלווה את המדריך לכל אורכו. וכאילו לא חצינו חצי ספר תחת מתקפת ההורמונים מגיע הפרק העוסק בנושא זה באופן אקסקלוסיבי. כאן המקום לציין כי המדריך אכן מספק תשובות למצבים מטרידים בגיל המעבר הנשי, אך גם במקרה זה האינדקס אינו פרטני דיו שכן אין מצפים מן האשה לקרוא את המדריך כרומן. כך או כך ראייתו המצומצמת, ונקודת המבט המשוחדת שלו מהווים מכשול שקשה להתגבר עליו.

בהיותי אשה בגיל המעבר הגורם לי להרגיש דווקא טוב עם עצמי – בטוחה יותר, נינוחה יותר ובהשוואה לגיל ההתבגרות אף יפה יותר – הייתי מצפה לקרוא עוד על תחושותיהן של נשים בגיל זה, על תשוקותיהן, על מידת שעבודן לנורמות חברתיות, על היפרדותן מילדיהן או לחילופין על התבגרותן מבלי שילדו ילדים, על ההשפעה שיש לחיי זוגיות על גיל זה בהשוואה לחיי פְּנִיוּת, על הרגלי האוננות שלהן, על כמות הזיונים שלהן במחזור של שבוע, חודש או שנה, על חיי הרגש שלהן, על מעמדן בחברה בת זמננו ולא רק מבעד לפריזמת הקמטים, על תפיסתן את עצמן ביחס לעולם הסובב אותן בהיותן נשים ש”חונכו” יפה גם על ידי מחבריו של מדריך זה “כיצד ללדת” (“היריון ולידה”, מאת טלי רוזין וד”ר עמוס בר). כמו כן הייתי מאושרת לגלות מבט פמיניסטי ביחס לגופה של האשה והפרופיל הפסיכולוגי שלה בגיל המעבר ופחות על מחויבותה להתגבר על המחסומים שהחברה השמרנית, הגברית, ההגמונית, עדיין מציבה בפניה.

אילו הסתפקו המחברים בלקסיקון לגיל המעבר, או במונחון מבלי להרביץ את תורתם החד-ממדית ניחא, אך אם בה-מדריך מדובר, הרי שהוא חסר את הממדים הנוספים שהאשה בישראל בשנת 2010 מבקשת לקרוא עליהם.

המדריך הישראלי לבנות 40+

מאת טלי רוזין, ד”ר גדעון קופרניק, ד”ר עמוס בר

ספרי עליית הגג – ידיעות ספרים (2010)

199 עמודים

128 ש”ח