להילחם במערכת מחוץ למסדרונות השלטון

עד היום, שום דבר לא שכנע אותי שאין לי סיבה מספיק טובה לשים את מבטחי בפמיניזם ובכוחן של נשים. ההיסטוריה לימדה אותי, וממשיכה ללמד אותי, שנשים מפתחות את הדרכים היצירתיות ביותר לעצב את מציאות חייהן, בכל מצב. אולם התעוררתי אתמול למציאות עגומה למדי, בה גבר שכל יחסו לנשים זועק שנאה, פטרונות, הקטנה, שלילה – נבחר להיות נשיא ארצות הברית. וכמו יחסו לנשים, כך גם יחסו כלפי שחורים, היספאנים, מהגרים ועניים מכל רקע. אך גם בחירתו של טראמפ לא משכנעת אותי שצריך להספיד את העולם.

אפשר להניח שארבע השנים הבאות תהיינה קשות יותר עבור כל הקבוצות החברתיות שמניתי, שלא לדבר על אנשים ברחבי העולם שנתונים לחסדיה וגחמותיה של ארצות הברית. בארצות הברית, נשים שנושאות את המאבק הפמיניסטי על כתפיהן, התחילו להתרגל להתחכך בחמימות עם המערכת, לעבוד איתה, בתוכה, לקבל את אישורה. לכאורה, המציאות החדשה תיאלץ אותן לחשב מסלול מחדש. אבל לדעתי, עלינו לערער דווקא על התפיסה שיש “לצדנו” ו”לא לצדנו”. קלינטון נגד טראמפ.

תנועת Black Lives Matter החלה את התקוממותה כנגד המערכות הגזעניות שמרכיבות את הדנ״א של ארצות הברית בזמן כהונתנו של נשיא שחור ראשון. מפתיע? לא באמת. הציפייה שמוסד הנשיאות ישקף ויכיל אפילו את האינטרסים של הקבוצות שבחרו בו, אינה ריאלית. מדובר במוסד מערכתי שמושתת על כסף וקשרים עם גורמים מושחתים, וככזה, כוחו לעולם יהיה מושפע מאינטרסים לא נקיים. שמונה השנים של אובמה, על שלל הנאומים הכריזמטיים שלו והפיזוזים לצלילי שירי היפ-הופ, אולי השכיחו מלבנו את העובדה הבסיסית הזו, אבל טוב להיזכר בה שוב.

לו היתה קלינטון נבחרת, ייתכן שהיינו ממשיכות לשכוח היכן צריכה לעמוד הנאמנות שלנו, הנשים הפמיניסטיות. אם לרגע חשבנו שאנו צריכות ליישר קו עם הממסד, טעינו טעות מרה. אינני מזלזלת בכוח החקיקה ובכוח של איוש עמדות מפתח בשלטון, אבל גם כשהכוח לצדנו, תמיד צריך להביט ולראות איפה הוא מרוכז ולמה, ולהצביע לכיוון הזה גם כשהאצבע כבר כואבת, כדי להזכיר ולזכור שלכוח ולכסף לא נמאס אף פעם לרמוס את מי שלא זכה להימצא בקרבתם. לו היתה קלינטון נבחרת, עדיין היו קבוצות מוחלשות רבות, ביניהן נשים, שלא היו זוכות לחיבוק המערכת.

בחירתו של טראמפ בועטת את הפמיניזם החוצה מהבית הלבן, מבית המחוקקים ומבתי המשפט. אבל הנשים האמריקאיות הן לא פראייריות, והוכיחו לאורך ההיסטוריה שהן יודעות למצוא את הדרך להילחם במערכת מחוץ למסדרונות השלטון. המחירים הם כבדים יותר, קשים יותר. נשים בארצות הברית הקריבו את חייהן, נכלאו, נענשו, הוחרמו. ברחבי העולם, עדיין מדובר במציאות חייהן של נשים רבות. אסור להיבהל מהמציאות הזו, אלא להבין אותה לאשורה ולהתחיל לצופף שורות עם כל הקבוצות החלשות שצריכות להמשיך להילחם על זכויותיהן.

אתמול, כשתוצאות הבחירות כבר היו ברורות לכולם ולכולן, מאות נשים נאספו ונעמדו בתור לקברה של הסופרג’יסטית סוזאן ב. אנתוני. כל אחת בתורה הדביקה על הקבר מדבקה עם הסיסמה “I Voted”. הן הצביעו עבור אישה שהן קיוו שתהיה הנשיאה הראשונה של ארה”ב. אישה שלא הצליחה לשבות את לבם של מרבית האמריקאים והאמריקאיות – בצדק ושלא בצדק. הנשים האלה העדיפו את קלינטון על טראמפ מכל הסיבות הראויות, והן לא יעצרו עכשיו. הן יעמדו בעצרות ובהפגנות. קולן יישמע, גם אם במחיר כבד. ואני אמשיך להאזין לקול הזה מכל מקום בו הוא יזעק.