לימודי האזרחות: רשלנות אקדמית, הסחת דעת ואינדוקטרינציה

אחת הדרכים להסיח את דעתם של מבקריך מהטענות המוסריות והענייניות שהם מעלים נגדך היא להסיט את הדיון למישור תיאורטי מופשט ככל האפשר, להפליג לטענות אבסטרקטיות על עולמות מוסריים מתנגשים, לדיון מנותק על מושגים כ”טבע האדם” ומקור המוסר. להתאמץ שהדיון יתרחק כמה שיותר מהמציאות. ד״ר אסף מלאך, יושב ראש ועדת לימודי האזרחות במשרד החינוך, מדגים שימוש מעורר התפעלות בטקטיקה הזו.

במאמר ב”הארץ״ מלאך מסביר שהגרסה המשוכתבת החדשה של ספר האזרחות “להיות אזרחים בישראל” ומחוון המושגים ללימודי האזרחות, אינם ביטוי לתפיסת חינוך לאומנית פרובינציאלית צרה, אלא ביטוי מופתי לפלורליזם של דעות וערכים שמטרתם היא קידום הדמוקרטיה וזכויות אדם.

לדעת מלאך, עד שנפתלי בנט והוא וחברי הוועדה שבראשותה הוא עומד הגיעו למשרד החינוך, לימודי האזרחות הונחו על ידי תיאולוגיה ליברלית פונדמנטליסטית ואינדיבידואליסטית שהעמידה את אוטונומיית היחיד ואת חירויותיו במרכז. מלאך סבור שלימודי האזרחות לילדי ישראל צריכים להיות מעוגנים בפלורליזם ערכי המציגים, לצד הגישה הליברלית הפונדמנטליסטית, גם גישות אחרות: גישה קהילתנית, גישה רפובליקאית וגישה רב־תרבותית. מלאך אינו מהסס לשבח את עצמו ואת השר הממונה עליו על גישתם הפלורליסטית: “נעשתה כאן התקדמות ברורה לקראת הצגה מורכבת של ערכי הדמוקרטיה וזכויות האדם, הסובלים יותר מפירוש אחד לגיטימי. מסיבות שונות, מגמה זו לא הוטמעה במערכת עד לאחרונה”.

לא זה המקום לעשות סדר יסודי בברדק ההיסטורי, התיאורטי והנורמטיבי שמאפיין את הדיון של מלאך בתיאור הליברליזם ומבקריו, אבל הטענה שתכנית הלימודים באזרחות, כמו גם פרויקטים אחרים שמקדם משרד החינוך, מתיישבת עם תפיסות של חינוך לאזרחות של גישות המבקרות את הליברליזם, מופרכת ומטעה.

ובכל זאת ניסיון לעשות מעט סדר, דיון קצר בכמה הבחנות בסיסיות:

העמדה אותה תוקף מלאך, למרות שהוא לא מכנה אותה כך, מכונה “ליברליזם של אוטונומיה”. על פי תפיסה של הוגים השייכים למחנה זה (מג’ון סטיוארט מיל ועד ליוסף רז, לבינסון ואחרים), מטרת החינוך במדינה דמוקרטית היא לחנך ילדים להפוך לבוגרים אוטונומיים. לערך האוטונומיה על פי תפיסה זו יש מעמד עליון. חלק מהמתנגדים לגישה זו שייכים למחנה המכונה “ליברליזם של גיוון” (דובר בולט של גישה זו הוא וויליאם גלסטון), הטוענים שליברליזם משמעותו קיום מגוון אורחות חיים וערכים, ושכפייה של חינוך לאוטונומיה היא אקט אנטי-ליברלי, כיוון שליברליזם של אוטונומיה אינו מאפשר קיום אורחות חיים של קבוצות שונות שערכיהן הם אנטי-ליברליים. לצידם קיים מחנה ביניים שלעמדתו תפקידה של מערכת החינוך הוא לחנך ילדים להפוך לאזרחים דמוקרטיים בוגרים, ולא להציב את את ערך האוטונומיה כערך מרכזי (ההוגה הבולט של תפיסה זו הוא ג’ון רולס, וכן אמי גוטמן ויל קימליקה ואחרים).

אולם ההוגים ה”לא ליברליים” אותם מציין מלאך ככאלה התומכים בעמדתו, היו מתחלחלים מהמחשבה שהוא מגייס אותם על מנת להצדיק את תכנית לימודי האזרחות הלאומנית והצרה, שהוא, חבריו לצוות ושר החינוך מקדמים. בואו ניקח לדוגמה הוגה שמלאך מציין כתומך בעמדתו העוינת את הליברליזם, ג׳ון רולס (שבאופן אירוני שם ספרו, בו באה לידי ביטוי תפיסתו הפוליטית המאוחרת, הוא “ליברליזם פוליטי”). בקצרה: על פי רולס, מערכת חינוך בחברה צודקת ויציבה צריכה להימנע מלקדם אידיאלים ליברליים כאוטונומיה, מימוש עצמי ואינדיבידואליזם, ועליה לחנך ילדים לפיתוח מידות פוליטיות. מידותיו של אזרח טוב כוללות חוש הוגנות, סובלנות, יכולת ורצון להגיע לפשרה עם אחרים וכבוד הדדי כלפי כלל אזרחי החברה. תרגום חינוך למידות אלו, כמו גם מימוש עקרונות הצדק של רולס, לכדי תכנית לימודים, יצור תכנית מנוגדת בתכלית לזו שמקדמים בנט ומלאך.

מלאך מגייס גם את הגישה הרב-תרבותית להצדקת התכנית. גם כאן, בואו ניקח לדוגמה את ההוגה הרב תרבותי-המרכזי ביותר הכותב כיום, ויל קימליקה, ונבחן מהי תפיסת החינוך שלו. בקצרה, לדעת קימליקה, אזרחים צריכים להיות מצוידים במידות הנגזרות מעקרונות המשטר והקשורות לתפקידם של אזרחים במשטר כזה. מידות אלו כוללות את היכולת להעריך את תפקודם של אלה המחזיקים בתפקידים ציבוריים; את הרצון לקחת חלק בדיון ציבורי בסוגיות העומדות על סדר היום; חוש צדק; היכולת להכיר ולכבד את זכויותיהם של אחרים ולמתן את תביעותיך בהתאם לכך, וכן – את היכולת שלנו להתייחס לאחרים בהוגנות ובסובלנות גם בחיינו הלא פוליטיים. מקבץ מידות אלו מנוגדות למידות שאליהן מחנך הספר החדש לאזרחות ולתפיסת האזרחות אותה מקדם שר החינוך בנט. כיוון שמלאך מקפיד לשוטט בשמי התיאוריה הרב-תרבותית, ולא במקרה, הוא נמנע מלבחון את מה שמתרחש בעולם הארצי בו מתנהלת מערכת החינוך הישראלית. על פי התפיסה הייחודית האישית שלו של רב-תרבותיות, אין שום בעיה בכך שבין כותבי ויועצי הספר אין אף אזרח ישראלי ערבי, ושפרופ’ אסעד גאנם התפטר מתפקידו כיועץ לוועדה המקצועית בעקבות תיאור מעוות של האוכלוסיה הערבית והענקת משקל כבד למרכיב היהדות על פני מרכיב הדמוקרטיה.

הייתי יכול להמשיך ולנתח גם את תפיסותיהם של הוגים אחרים כצ’ארלס טיילור ומייקל סנדל הקהילתנים וכן את תפיסת החינוך של הוגים רפובליקנים המוזכרים ומגויסים על ידי מלאך לתמיכה בתכנית ללימודי אזרחות; להצביע על הדיון המורכב המורה כי באופן מעשי אין הבדל, בסופו של דבר, בין מדיניות החינוך הנגזרת מהתיאוריה של רולס שעליה לכאורה מסתמך מלאך לבין החינוך הליברלי לאוטונומיה לו הוא מתנגד; להראות כמה פשטני, גס ומטעה הדיון של מלאך בתיאוריות פוליטית ותפיסות החינוך הנגזרות מהן. אולם גם כך הטקסט הזה יצא ארוך.

הדיון האקדמי הרשלני והמטעה של מלאך בתיאוריות פוליטיות שונות, שנועד להראות שתכנית הלימודים החדשה לאזרחות אינה אלא ביטוי לפלורליזם ערכי, הוא ניסיון מופרך להסיח את הדעת מהעובדה שהספר החדש לאזרחות, ספר שעל פי חוות הדעת של המומחיות והמומחים האקדמיים אינו רק לקוי מבחינה ערכית, אלא גם עמוס בטענות עובדתיות שגויות ובלבולים מושגיים. זהו חלק מהמפעל הרחב יותר של אינדוקטרינציה לאומנית צרה, הכוללת צנזורה של רומנים “המעודדים התבוללות” ומימון במאות מיליונים מכספי ציבור של פרויקטים אידאולוגיים שמטרתם “העמקת הזהות העצמית היהודית”, דחיית “הכרת האחר” וכרסום הדמוקרטיה. פרויקט ששום ג’יבריש אקדמי תיאורטי חסר בסיס אינו יכול להצדיק.