• WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.49.37
    אקטיב אגרסיב
    על פועלם הטוב של הלוחמות והלוחמים לשינוי חברתי
  • WhatsApp Image 2024-05-19 at 12.56.14
    השאלון
    יוצרות ויוצרים מתארחים בסלון הספרותי של העוקץ

לך תתפייס איתם

איריס חפץ

אשקן דג`גה, שחקן נבחרת הנוער של גרמניה בכדורגל, נפל לידיהם של עסקנים מקומיים וישראלים כפרי בשל. מי שקטף אותו עבורם, הוא “התקשורת”. יותר נכון, עיתון `בילד` הגרמני, היומון הנפוץ והמשפיע ביותר בגרמניה, ששייך לרשת אקסל שפרינגר. על המאור הגדול הזה הסתמך אסף אוני, כתב “הארץ” בברלין, שהעביר את הידיעה לעיתונו שלו. “הארץ” הוא עיתון עם פורמט שמזכיר עיתונים מכובדים כמו הלה-מונד ולא ברור למה הוא נותן ל`בילד` לפלוש אל דפיו. אמנם עיתון ה`בילד` אחראי על יצירת מופת אחת בה הוא מככב: “הכבוד האבוד של קתרינה בלום” מאת היינריך בל, זוכה פרס נובל לספרות. אבל זו פחות או יותר תרומתו לתרבות העולמית וגם אז לא בדיוק בתור גיבור מעורר הזדהות.

אקסל שפרינגר, שהלך כבר לעולמו, הקים אימפרית תקשורת שכוללת עיתונים רבים, מכאלו כמו ה`בילד` ועד יותר רציניים כמו ה”די וולט”. המשותף לכולם הוא קו שמרני, כמו שמצהיר היו”ר של ההוצאה לאור, כשהוא מסביר את ערכי היסוד של ההוצאה, את העיסוקים שלה בחו”ל ואת חבותה לאב המייסד:

“אקסל שפרינגר בנה את הבית הזה לא רק כעסק, אלא הטביע את חותמו גם כעיתונאי…המבנה העיקרי של הקונצרן נבנה כמגדלור של חופש ישירות על גבול ברלין המחולקת עם החזון, שהבית יעמוד מתישהו במרכז הבירה של גרמניה המאוחדת. איחוד גרמניה, ברלין כבירה, התפרקות הקומוניזם, התפייסות עם ישראל – אין כמעט פוליטיקאי, איש עסקים או אינטלקטואל שרצה בכל כך הרבה תחומים את הדבר הנכון”.

אז עכשיו, כשברור מי האב הרוחני של הצהובון רב הכוח `בילד` שזועק באדום, שחור ועירום, אפשר גם להבין למה כל עיתונאי שמתחיל לעבוד בו צריך לחתום על חוזה עבודה, שמתאים להגדרה המגדלורית של חופש הביטוי:

לפי היו”ר, כבר ב-1967 ניסח שפרינגר את ערכי היסוד “פיוס עם ישראל, מלחמה בטוטליטריזם, עמידה לצד כלכלת שוק חופשית וסוציאלית, הסכמה לאיחוד גרמניה”. אחרי ה-11 בספטמבר הורחבו התנאים כך שהם כוללים “הסכמה של העיתונאים עם הברית הטרנס-אטלנטית ושיתוף ערכי עם אמריקה”.

שניים באחד: היטלר ואחמדיניג`אד

בילד חשף בסקוווופ עוווולמיייי, שהשחקן אשקן דג`גה, גרמני ממוצא אירני, שמשחק בנבחרת הלאומית הגרמנית הצעירה, לא מתכוון לנסוע למשחק בישראל, נגד נבחרת ישראל הצעירה “מסיבות פוליטיות”. כך לפחות האמינו העיתונאים שם שלא רצו לפספס הזדמנות לעבוד לפי החוזה ולאורו של המגדלור. שרלוטה קנובלוך, יו”ר המועצה היהודית בגרמניה קפצה גם היא וגינתה את השחקן  על שפצח ב”חרם פרטי על יהודים” ודרשה שהוא יושעה מהנבחרת. עסקני הקהילות היהודיות הפסיקו לרגע מאושר (וקצר) של אחדות לצותת זה לזה, “ותיקים” הפסיקו להשמיץ “רוסים” ולהיפך, חסידי מנדלסון הפסיקו להתפצל מאלו שלא שמעו עליו כי הם נולדו בדיוק באוקראינה, ואליהם הצטרפו פוליטיקאים שמרנים, שמצאו סופסוף את ה”חיה הנאצית” ועטו עליה במבצע חיסול של שניים באחד: שילוב של היטלר ואחמדיניג`אד.

תיאו צוונציגר, יו”ר התאחדות הכדורגל קבע במופע פטריוטי שהתנהגותו של השחקן היא בלתי נסבלת. ובמילים שלו: “היום אירן, מחר גרמניה” וקרא לו לבירור. אשקן דג`גה סיפר שהוא בסך הכל לא נוסע לישראל, כדי להגן על משפחתו. לא פחות ולא יותר. הוא נושא דרכון אירני וגרמני, הוריו חיים בגרמניה ואחיו בטהרן (שם הוא משחק במועדון כדורגל טהרני). ההורים וגם הוא נוסעים מדי פעם לבקר את האח וקרובים אחרים ולפי החוק האירני, אסור למחזיקי דרכון אירני להיכנס לישראל. אחרת הם יענשו. גם לספורטאים אירניים אסור לבוא במגע עם ספורטאים ישראלים. אז הוא לא עושה את זה כדי שאחיו לא יפגע וכדי שהוריו יוכלו לבקרו. זהו. שום דבר חדש, וישראל לא משחקת בבתים אסיאתיים מסיבות דומות. גם אנשי הבטחון הישראלים אינם מוכרים בעולם כחובבי חותמות כניסה לאירן או סוריה בדרכון כלשהו. אנשי עסקים רבים מוציאים שני דרכונים רק לשם כך, ובגרמניה זו עילה לקבלת דרכון מקומי שני. ישראל לא בדיוק שונה מאירן בענין הזה. קשה לדמיין סקנדל דומה לו היה מדובר בשחקן גרמני יהודי שמסרב להיכנס לאירן.

כלי התקשורת באירן עשו מאשקן דג`גה גיבור וחגגו את החלטתו ה”הירואית”, מה שלא מצא חן גם בעיניו של שלומי ברזל מ”הארץ” והוא רוצה שהגרמנים יפצו גם על זה. הוא גם אומר “דרום אפריקה הורחקה מהספורט הבינלאומי לתקופה ארוכה בשל משטר האפרטהייד” ומזכיר שהותר לה לחזור להתמוד בזירה הספורטיבית רק אחרי שתיקנה דרכיה. מטון המאמר הכללי קשה לדמיין שברזל מתכוון לרמוז בחתרנות שיש גם להחרים את ישראל, שמושגי האפרטהייד של משטרה מחלחלים אפילו לעיתונים כמו ההרלד טריביון. בכל מקרה המאמר שלו לוקה בחוסר ידע שפטריוטיות לא מספיקה כדי לכסות עליו. אלא אם גם ב”הארץ” עברו לעבוד לפי חוזה-בילד.

בגרמניה בכל מקרה, ניסה כבר המזכ”ל של המועצה המרכזית היהודית ליישר את ההדורים באומרו ש”התאחדות הכדורגל הגרמנית היתה יכולה להתנהל באופן יותר אינטיליגנטי ולייעץ למר דג`גה טוב יותר”. קרמר, המזכ”ל, מאמין כנראה, שהוא וחברי המועצה היהודית לא היה זקוקים ליעוץ דומה.

אירני טוב הוא אירני מבקיע

דג`גה מייד נחשד באנטישמיות, והעובדה שעל האמה השמאלית שלו יש קעקוע “ברלין” ועל הימנית “טהרן”, לא שינתה ל`בילד` דבר. על העורף הוא קעקע “אל תשכח לעולם מאין באת” (באנגלית): מסתבר שהוא לא שכח ורוצה גם מדי פעם לבקר שם. דג`גה החל את הקריירה שלו ככדורגלן ברובע וודינג בברלין, שמאוכלס ברובו במהגרים, לשם הוא הגיע עם משפחתו לפני 19 שנים. כלומר, לא מדובר בדיוק במשפחת תומכים אדוקה במהפיכה האיסלמית באירן. אבל הם אירנים, ובשביל הבילד והמגדלור היהודי שלו, אקסל שפרינגר, שבנה את בית ההוצאה לאור בשנת 1946, ברור מי האנטישמי כאן…

דניאל בקס, עורך בעיתון הטאצ הגרמני, כתב ש:”גם השחקן וגם ההתאחדות לא לקחו בחשבון כאלו תגובות חריפות. אחרת הם היו מזייפים פציעה או מחלה, כמו שכבר עשו שחקנים גרמנים-אירנים בעבר, לפני משחק בישראל. אבל אפילו שקר לבן כזה לא בא בחשבון אצל דג`גה. “אני לא רוצה לרמות אף אחד” הוא הודה לפרוטוקול. זה נשמע כמו תכונה די פרוסית” כותב בקס ועונה לכל אלו שמאשימים את דג`גה בסרבנות אינטגרציה. מסתבר שהבחור מתנהג יותר גרמני מגרמני.

לעיתונאי ה`בילד` ברור גם ששחקן מהנבחרת הצעירה הוא בדיוק זה שאפשר ליישם עליו את הסעיף בחוזה של “פיוס עם ישראל”. אם היה מדובר בשחקן מהנבחרת הלאומית (נגיד בדג`גה בעוד כמה חודשים או שנים), הוא היה יכול להסתובב עם קעקוע של “הייל היטלר” על הגב ולא להחליף חולצה עם אף שחקן בסוף המשחק באישור המאמן וראש ההתאחדות. העיקר שישחק. עם כל הכבוד ל”פיוס עם ישראל” מבחינתם של רוב הגרמנים זה שייך לעבר, כבר שילמו על זה מספיק, ושיעזבו אותם בשקט לקרוא `בילד` ולהתכונן למשחק הבא. בגרמניה היה לפני המונדיאל דיון בפרלמנט בשאלה הנכבדה האם אוליבר קאן יהיה בשער הנבחרת או שמא ינס להמן, וגם זה רק אחרי שהיה ברור שיש לנבחרת מאמן שמקובל על כל המפלגות ועל ה`בילד`.

ב`בילד` יודעים, שאוהדי הכדורגל הגרמניים, צאצאיהם התבוניים של עמנואל קאנט, אלברט אינשטיין, מקס שמלינג ופרנץ בקנבאואר הם אנשים גמישים שמוכנים להקריב קורבנות גדולים כדי שמשחק הכדורגל של הנבחרת לא יפגע: אם צריך הם יוותרו אפילו על שתית בירה בבקבוקים באצטדיון בשל הסכנה הטמונה בכך, ובלית ברירה ישתו אותה מכוסות פלסטיק.

כנראה שיעניין אותך גם: